אמנות ההגנה מעצמי

החוק הראשון בטאי צ'י, כפי שהמורה שלי נהג לומר, הוא “no force against force”. כלומר לא להתנגש. או במילים אחרות: אל תתגבר – תתחבר.

כל הידע שלי על צ'י – שזורם במרידיאנים כאלה או אחרים – אינו מסייע לי לחוש, אינו עוזר לי כהוא זה להתחבר עם זה שממולי – לפגוש אותו באמת. במרבית המקרים, כשאנשים נוגעים אחד בשני הם מפספסים – לוחצים חזק מדי או חלש מדי - לא מזהים איפה אני ואיפה הוא, לכן תמיד נוצרים חיכוך וההתנגשות (כמו מישהו שהולך בחדר בעיניים עצומות ומתנגש ברהיטים.) על כך נאמר בטאי צ'י קלאסיק: "הוא לא יודע אותי, רק אני יודע אותו".

אבל לאחר שנים של אימונים ותרגולים עלתה בי שאלה שחזרה שוב ושוב - שאלה שהפכה בהדרגה לפוקוס העיקרי של התרגול שלי:

אם חוננתי במתת הזאת (או למדתי לחוש באמת), אז למה שלא אשתמש בה כדי לעזור לזה שמולי למצוא את המרכז שלו? – במקום להשתמש ביכולת הזאת כדי לנצח אותו?

כאשר הרגישות הזאת מוכתמת ברצון לנצח, אפילו אם היא מדוייקת, איכות המגע שלה משתנה והופכת לחסרת סבלנות ודורסנית. למה שלא אשתמש בה כדי לעזור לזה שמולי למצוא את עצמו? כך שנוכל לנהל דיאלוג אמיתי? יצירתי? כאשר אני נוגע במישהו ברגישות והוא נענה לי, אנו זזים מתוך חיבור שהוא יצירתי בפני עצמו. אבל כאשר אני משתמש במומחיות שלי – רכה או קשה – כדי להתגבר עליו, אני גורם לו בהכרח להתקשות או להישבר. וכרגיל, בסופו של דבר, מי שחזק יותר, תכמן יותר, מומחה יותר, מנצח. אבל לא לזמן רב. תמיד יגיע מישהו חזק יותר תכמן יותר או מומחה יותר ממני... במפגש כזה תמיד נותרים משקעים. בניצחון אמיתי, לעומת זאת, אין מפסידים ולא נותרים משקעים.

לכן אם מישהו ירצה לתקוף אותי כדי לבחון את כישורי כמתרגל טאי צ'י, אבקש ממנו בנימוס ללכת לחפש מישהו אחר למבחנים שלו. אבל אם המישהו הזה יבוא במטרה ללמוד ולבחון דברים ביחד, כמובן שאשמח להיענות.

ועכשיו לשאלה המפורסמת:

מה יקרה אם יתקיפו אותך ברחוב? – אני לא יודע. אני כבר בגיל די מתקדם ועד כה לא התקיפו אותי ברחוב, ואני מקווה שזה יימשך ככה... ומה איתך, אמן הקרב? כמה פעמים התקיפו אותך ברחוב בשנה האחרונה? או בעשר שנים האחרונות? ולעומת זאת, כמה פעמים אשתך, הילדים, החברים או שאר העולם פגעו בך, העליבו אותך או הרגיזו אותך בשבוע שבועיים האחרונים? ואיך הגבת? התקשחת? גוננת על עצמך? ענית תשובה ניצחת או הצדקת את עצמך?

 
כששאלו את דוקטור צ'י (המורה של המורה שלי) מדוע מאסטר כמוהו מעולם לא התפרסם, הוא ענה:      “stupid people come want to fight”. צ'אנג מאן צ'ינג, המאסטר הראשון ששם את הדגש על פוטנציאל החיבור בטאי צ'י למטרת קומוניקציה, טבע את מטבע הלשון “invest in loss” ובהתאם העביר את הטאי צ'י לשלב הבא באבולוציה שלו כאשר שינה את התנוחה לפחות התקפית (כמו חיבוק).

אני מציע פה דרך חדשה להתבונן באמנות הקרב: אמנות הגנה מ'עצמי' – הגנה מהנודניק בתוכי שכל הזמן מנסה לנצח, להתגבר, לברוח, לתכמן... זה שתמיד יודע על מה הוא מדבר ומתווכח ומסביר למה הוא צודק. או ההיפך שזה בדיוק אותו דבר, זה שלא יודע ולא מבין מה רוצים ממנו.

במשך כל כך הרבה אלפים של שנים האדם מנסה להגן על עצמו.

הוא אפילו הפך את זה לאמנות – ותראו לאן הגענו... העולם עומד על סף השמדה עצמית. כולנו מגינים על עצמנו ללא הרף בדרכים מתוחכמות יותר או מתוחכמות פחות. אפילו פצצת האטום נוצרה למטרות הגנה עצמית.

ואולי זו הסיבה שאמנות הטאי צ'י נקראת אמנות קרב פנימית? משום שהקרב הוא בתוכי פנימה, והמורה נמצא שם רק כדי לעזור לי להתמודד מול אויבי האכזר - אני עצמי. אבל אני מוכרח להבין ולרצות את זה, כי אחרת ארגיש כל הזמן שהמורה מתנכל לי, מאיים עלי, לא נותן לי לבטא את עצמי.

תפקידי כמורה להכניס את התלמיד לתוך המרכז שלו – למקום בו הוא מתפקד באופן ספונטני ללא חיכוך או התנגדות. תפקידו של התלמיד לאפשר לי לעזור לו להיכנס למרכז. אבל למרבה ההפתעה, זהו בדיוק הדבר האחרון שהוא מעוניין בו. הוא בא ללמוד משהו – לצבור חומר – ואני מנסה לקלף את החומר הטכני והרגשי שהוא צבר כל חייו – במודע או שלא במודע. מבחינתו, אני מתקיף אותו. דורש ממנו את הבלתי אפשרי. לוותר על עצמו, לאבד את עצמו כדי לדעת.

זהו המאבק שמתרחש מתחת לפני השטח בין המורה לתלמיד. כשהמורה מנצח, התלמיד מנצח, וכשהמורה מפסיד, התלמיד מפסיד. ובניגוד ללימוד מקובל, התלמיד איננו צובר ידע, אלא צובר רגעים של אמת, של חיבור, שאין בהם דבר וחצי דבר עם זיכרון.

ניצן מיכאלי

(ערוך מתוך מאמר שפורסם בNRG ב-2010)
 כמה מאמרים שכתבתי על טאי צ'י - ניצן מיכאלי

מאמרים נוספים בנושא

ההיבט הטיפולי של הטאי צ'י