נינוח בהווייתו, בוהה התינוק סביבו בפליאה. ובאותה העת כולם עובדים קשה מאוד, מתרוצצים סביב העריסה, מנפנפים בחפצים ועושים רעשים.


"הסתכל על אימא. 'סתכל! 'סתכל! 'סתכל! אימא מחייכת אליך, נכון? אתה רואה את החיוך הגדול על פניי? ואבא מנפנף בידיים. והנה מה יש לנו פה? ברווז מגומי!
"אווו תראה מי הגיע! דודה נחמה באה לבקר אותך. מה אתה אומר על זה!"
נבוך לחלוטין, מחזיר להם התינוק מבט תמה: "מה לכל הרוחות הם עושים?"

הם מנסים ללמד אותך לחשוב, תינוק.

"אהה! ולמה שארצה לחשוב?"
ובכן, תינוק, אתה חייב לעזוב את המקום בו אתה נמצא; להפסיק להיות ולהתחיל לחשוב, מכיוון שזה עתה נולדת לעולם בו כולם סוגדים לחשיבה. המחשבות מעבירות אותנו לראש ומנתקות אותנו מעצמנו. ובעולם שניזון מאומללות, חשוב ללמד אותך לחשוב כדי שתוכל להצטרף לאבא ואימא ולשאר האנשים שחושבים ללא הרף ונצמדים לבעיות שלהם. מצטער, אבל ככה זה כאן.
 
אם: אין אימא שלא רוצה לשמוח בילד שלה וליהנות מהתגובות שלו. ואני לא מבינה מה הקשר של כל זה ל'מחשבות'. אני באמת נהנית לראות את התבונה המתפתחת של בני הקטן.
 
כמובן שאת נהנית. כולנו נולדים עם תבונה, אבל לא עם מחשבות; והתבונה שלך יודעת את ההבדל. דוחפים אותנו לחשוב ולחשוב, ללא הרף, עד שאיננו יכולים יותר להיות. פשוט להיות, מבלי לרדוף אחר ריגושים שבסופו של דבר יאמללו אותנו.

אנחנו צריכים ללמוד כדי לחשוב. נדרשו עידן ועידנים לאנושות להתפתח מתוך האדמה ובסופו של דבר להתחיל לחשוב. זה היה מאמץ כביר ללמוד איך לעשות זאת. ואותו תהליך מתרחש אצל כל ילד. אבל עכשיו כמובן, כמבוגרים בעולם הזה, אנו צריכים ללמוד איך להפסיק לחשוב ולהתחיל 'להיות' מחדש.

(מתוך 'על גידול ילדים באהבה, צדק ואמת')