לא הכול אבוד

במציאות, כל אחד מאיתנו הוא נקודה תבונית בחלל העמוק של הנצח. אילו נשאלנו כבדרך אגב היכן הנצח, סביר להניח שנצביע לחלל, עמוק בין הכוכבים. והצדק עמנו; כי החלל הוא בבואת הנצח. בבואה, משום שהוא חיצוני לנו בשעה שבמציאות אנו אחד עם הנצח שבתוכנו.

אבל כמובן שבמצבנו הגשמי הנוכחי אנו תושבי האדמה. ובעודנו כאן, אנו מפתחים קשר עז עם האדמה הטובה. לכן, למרות שהנצח הוא ביתנו האמיתי, משקעי ההיקשרות שנותרו לאחר המוות מושכים אותנו בסופו של דבר חזרה לאדמה ותבונתנו מופיעה שוב בגוף גשמי חדש.

לפני הלידה אנו רוח חופשייה ומשוחררת של תבונה, במרחבים הפלאיים ונטולי הגבולות של הנצח. אבל ההיקשרות (או הקארמה) שהיא סוג של רצון המכוון וקובע את הופעתנו המחודשת על פני האדמה, מושכת את תבונתנו ברגע העיבור חזרה אל עולם התופעות והזמן. ומרגע זה ואילך, אנו מתחילים לאסוף גוף של עבר - גוף גשמי ומנטאלי הלוכד ומקבע את הרוח החופשית. אבל לא הכול אבוד. במהלך הזמן, גובים המחלות והזיקנה את המחיר מגופנו ומוחנו ותהליך המוות מתחיל - תהליך החזרה הביתה אל הנצח.

זהו המקום בו אני נמצא בעת כתיבת שורות אלה - גווע מסרטן הערמונית בשלב מתקדם. ואני חש צורך לחלוק איתכם את מה שמעלה בי תהליך המוות.

(מתוך 'הרשו לי לדבר איתכם על מוות')