על ליווי למוות

הקושי העיקרי שהעומד למות מתמודד איתו לפני אובדן ההכרה הוא תחושת הבידוד החריפה. לא בגלל שהוא עוזב הכול מאחוריו - כפי שאולי נדמה לנו - אלא מפני שלראשונה בחייו הוא קולט בבהירות מחרידה כי איש אינו מבין את המוות.

גם אם הקרובים סביב מיטתו אוהבים ועצובים והרופאים והאחיות עושים את מלאכתם במסירות, העומד למות קולט שבהיעדר הבנה אמיתית של המוות הוא לגמרי מבודד. כמובן שאהבתם של הקרובים היא חיונית, תומכת ומנחמת, אבל היא לא מפחיתה את התסכול - את הייסורים שחשים הגוועים מהנתק בינם לבין הסובבים אותם.

גסיסה היא תהליך של נסיגה אל חיים חדשים, אל תודעה חדשה. הנותרים בחיים כלל אינם מודעים לכך, שכן מלכתחילה הם הפנו את גבם אל המוות. הגוועים, לעומת זאת, מתוך השחר החדש המפציע בתודעתם, קולטים כי לא רק שהנותרים בחיים אינם מבינים את המוות, אלא גם שאיש אינו מעוניין להבין. כולם, אפילו העצובים ביותר, שקועים מדי בעצמם.

תחושת הריחוק וחוסר האונים היא נוראה. לכן הגוועים מתנתקים מאיתנו עוד לפני שהם מתים - ממש כפי שאנו התנתקנו מהם. זה לא יוצא דופן לראות אדם גוסס מפנה את ראשו, או ראשה, אל הקיר בחוסר אונים מוחלט, בגלל חוסר היכולת לתקשר עם אלו המסרבים להבין; או שהוא נראה כבוי לחלוטין. כולנו מכירים את תחושת התסכול והייאוש שעולה בנו כשאנו מנסים לתקשר עם מישהו שפשוט לא מבין, או לא מסוגל להבין.

אילו האנשים סביב הגוועים היו מבינים מהו מוות - מתמודדים עמו בעודם בחיים - זו הייתה חוויה שונה לחלוטין, מעצימה ואפילו מרוממת רוח עבור כל הנוגעים בדבר.

הגוועים היו חופשיים לתקשר ומתים מאושרים. הנותרים בחיים היו מבינים את המוות וממשיכים לחיות באושר. אבל כפי שקורה בחברה המעוותת שיצרנו, אתה מת בודד לחלוטין גם כשאתה מוקף באנשים אוהבים ואכפתיים.

האם שמת לב למבוכה ולחוסר הנוחות של אנשים הנמצאים במחיצתו של אדם נוטה למות? או כשהם נאלצים לדבר על מוות? האם נכחת באירועים כאלה בעצמך? האם חשת באזלת היד? בחיפוש הנואש והמביך לומר או לעשות משהו בעל משמעות? האם ראית את המבט הקודר והאבל, את הארשת שכל האנשים עוטים על פניהם כדי להראות עד כמה חמור המצב סביב מיטת הגווע - מבלי שיהיה להם שום דבר בעל ערך למסור לזה ששוכב בה? אולי כבר עדיף שלא נהיה שם בכלל.

פרחים ואיחולי החלמה אנו שולחים כפיצוי על דלות יכולתנו להבין, בתקווה שידברו עבורנו. אבל מה יכולים פרחים וגלויות לומר להולכים למות? כלום. הפרחים והגלויות הם רק למעננו - הנותרים בחיים. אנו נותנים אותם כדי לנחם ולהרגיע את עצמנו ולא את ההולכים למות - להראות שעשינו כמיטב יכולתנו בשעה שבעצם לא עשינו כלום; לא נתנו כלום מעצמנו.

כדי ללוות את ההולכים למות נדרשת אהבה עמוקה יותר, אהבה נטולת אנוכיות - שלא נעצרת במוות.

ומי יעניק אהבה כזו לגוועים? מי יעניק אותה ליקיריך? מי אם לא את/ה... אם תחליט להתמודד עם המוות עכשיו; בעודך בחיים. זוהי האהבה האנושית הנעלה ביותר, ולכן היא כל כך נדירה.


(מתוך ''הרשו לי לדבר איתכם על מוות'')

לדף הספר
למאמרים

עוד מאמרים בנושא

הרשו לי לפנות תחילה אל אלה מאיתנו שאינם מתמודדים כרגע עם יגון ושכול

מוות הוא גוף ללא רוח חיים

ברור לי שאני צריכה לדבר איתו על מוות אבל אני לא יודעת איך... תכתובת מיילים שניהלתי עם ידידה קרובה שליוותה את בן זוגה למוות.

גלגול נשמות אינו אמת מתוך ''רק הפחד מת''

ממש לפני תחילת החופש הגדול ילד מבית הספר שלי טבע... שיחה עם ילד על מות חברו

מוות פתאומי

לא הכול אבוד

התאבדות

לראות דרך המוות:  שיחה נפלאה על המוות - או על החיים, תלוי מאיזה צד מסתכלים.