כל כך הרבה פעמים אני שומע את השיחה הזאת בין הורים לילדים:
"מה בא לך מותק - שוקו או מיץ?"
"שוקו"
מגישים לילד שוקו.
"לאאאאאאא - רוצה מיץ!!!"
ההורה משתדל לא להתעצבן,
"לא בא לך שוקו? אז הנה מיץ"
לאאאאאאאאאאאא - רוצה עוגי!!!"
וכן הלאה,
מוכר לכם?
מיד עולה לי המשפט הזה של בארי:
"אם אתה הורה או מורה אחראי, אתה תפסיק לשוחח עם ה'רוצה-לא-רוצה' שבילד. לא תרשה לילד להכריז מה בא לו או לא בא לו. תנחה אותו לבטא העדפה במילים אחרות כדי שהכוחנות האנוכית הזאת לא תקבל אפשרות ביטוי קולית (דרך מרכז הרצון העיקש שבגרון). לא תסכים להכרזה 'בא לי - לא בא לי' ולא תנהל דיון עם אנרגיית רוצה-לא-רוצה...
אבל ככל שתדחה את ההתמודדות הזאת, כך יהיה המאבק קשה יותר."
התינוק שנשבה
כל תינוק נולד עם תחושה פנימית של אהבה - כך הוא חווה את עצמו. זו הסיבה שללא כל גירוי חיצוני, ישכב התינוק ויבהה בחלל, מגרגר באושר ושרוי בתחושה של שמחה (או הוויה) טבעית בגופו. חיוכיו המענגים והמקסימים מביעים את האושר התמידי שהוא חש. הוא יכול היה להישאר במגע מודע עם תחושה זו במשך כל חייו אלמלא בערותם של הוריו והחברה.
ההורים שכבר מזמן איבדו מגע עם טבעם האמיתי, ולפיכך גם עם טבעו של הרך הנולד, מתחילים מייד לפתות אותו אל מחוץ לעצמו - אל המצב התזזיתי המנותק שבו הם חיים. ויחד עם שאר בני המשפחה, שגם אינם יודעים מה הם עושים, הם ממקדים את תשומת לבו של התינוק בצלילי רעשנים, צעצועים צבעוניים, העוויות פנים ולטיפות וצביטות חיבה. כך הם מסיטים שוב ושוב את מודעותו של התינוק משמחת החיים הטבעית שבתוכו אל ריגושים חולפים שמתרחשים בחוץ. רק לעתים נדירות זוכה תודעתו הפנימית יקרת הערך של התינוק לתשומת לב כלשהי או לעידוד ותמיכה מצד ההורים; וגם זה דועך על פי רוב עקב שכחה והזנחה.
בהדרגה משפיעה שגרת החיים במשפחה ובפעוטון על הילד וגורמת לו להזדהות עם תחושת הגירוי המלאכותי - להסתמך על מה שמהנה או לא מהנה אותו בעולם החיצוני. אט אט הוא שוכח את טבעו האמיתי, מפנה את תשומת לבו החוצה, ולומד לחפש ריגושים חושיים כדרך חיים. כאשר אין מי שיקשקש ברעשן, יעשה פרצופים מצחיקים וירגש את הילד - כאשר מה שמהנה אותו נעלם - הוא נותר עם פחות ופחות שמחה פנימית לחזור אליה, ואת מקומה תופסות נרגנות, בדידות ואומללות. הוא תובע עוד ועוד ריגושים; רוצה מבלי לדעת מה הוא רוצה.
במקור היה הילד שמח בחלקו - באהבה שבתוכו; כמובן בתנאי שצרכיו הפיזיים סופקו. אבל עתה הוא דורש יותר ויותר חיזוקים - אהבה רגשית, התחליף החם-קר של עולמנו לאהבה אמיתית. (רגש אימהי, למרות שלא תמיד ניתן לסמוך עליו, הוא הטוב ביותר מכל אלה.) הילד שהיה מבחינה רוחנית אינדיבידואל חופשי, לכוד כעת ברגשותיו - שבוי רגשי של העולם - העתק קטנטן של שאר המין האנושי נטול האושר.
(מתוך 'רק הפחד מת')
לדף הספר
חזרה למאמרים
