(מאי 2023 ג'ייקוב לזארוס מראיין את ניצן מיכאלי, הראיון נערך באנגלית)

ניצן, מה גרם לך להיות אקטיביסט, ואיך הגעת לבקעת הירדן?

הייתי פעיל בענייני סביבה במשך שנים רבות, ואז הצטרפתי ל'דהארמה מעורבת חברתית', קבוצה של מתרגלי מדיטציה שאימצו שני כפרים בגדה. בעיקר עזרנו בקטיף זיתים ובניסיון למנוע מההתנחלויות שמסביב להזרים את השפכים שלהם לשדות ולמטעים של הפלסטינים.
ב2016, כשהמאחזים הראשונים עלו לקרקע בבקעת הירדן, פנו אלינו כמה פעילים וביקשו שנבוא, כקבוצה, לסייע לקהילות הרועים באזור. כך פגשתי לראשונה את הקהילות האלו והן פשוט הדהימו אותי. תחילה יצאנו כל כמה שבועות, אבל מהר מאוד התחלנו לצאת פעם או פעמיים בשבוע כדי לעזור להן. עם אחת מהקהילות הללו פיתחנו יחסי ידידות עמוקים והקהילה הזאת הפכה למעין משפחה עבורי. זה היה חיבור עמוק כל כך שלא יכולתי שלא ללכת. לא פספסתי שבוע, אפילו אם הייתי חולה. עד שלאחר כמה שנים אשתי אמרה לי שאני מוכרח להירגע. אבל לא יכולתי לעזוב אותם ככה לחסדי אנשי המאחזים.

אתה עדיין יוצא איתם למרעה?

לצערי לא. לאחר שנים של התנכלויות, הם לא מעיזים יותר לעלות למקומות בהם רעו במשך דורות. הם פשוט ויתרו וכעת הם רועים בשטח מצומצם מסביב למאהל. אז אני הולך למקומות אחרים, ובא רק לבקר, או אם הם צריכים עזרה כלשהי.

אתה יכול לתאר יום ליווי טיפוסי בבקעה? יום שקט או אינטנסיבי, אם מתנחלים או בלי. איך זה שם ביום שקט, ואיך זה ביום של בעיות?

יום שקט הוא יום נפלא. אנחנו עולים עם העדרים לגבעות, מטפסים על סלעים ויורדים בוואדיות בכל מזג אוויר, חורף או קיץ. עבורי זה חיבור עמוק עם הטבע. לפני כן הייתי נוסע לסיני או למדבר. אבל מרגע שהתחלתי לצאת עם הרועים זה מילא את הצורך שלי בטיולים. זה כמו לצאת לטיול, אבל הרבה יותר עמוק – טיול שיש לו תכלית ומשמעות. אז אני כבר לא הולך למקומות אחרים.
התרבות התנכית הזאת מדהימה אותי כל פעם מחדש. ואני בכוונה משתמש במילה 'תרבות' – כי זו תרבות עתיקה שיש בה הרבה יופי, חוכמה וערכים סביבתיים. זה חטא להרוס אותה – אבל זה מה שקורה. המאחזים בתמיכת הרשויות משמידים את התרבות הזאת. כמובן שכמו בכל חברה אחרת יש שם כל מיני אנשים, אבל בגדול, האנשים האלו כל כך פשוטים ותמימים בהשוואה אלינו. אז כן, יום שקט הוא נפלא. ובכלל, אחרי שביליתי שם כל כך הרבה זמן, הפכתי קצת לרועה בעצמי. למדתי קצת איך לטפל בכבשים.

אז אתה יכול להשמיע את הצלילים המדהימים האלו שהרועים משמיעים כדי לתקשר עם הכבשים?

זה סוג של שפה. אני יכול לחקות את הרועים, אבל זה לא אותו הדבר.

תסביר לי יותר על זה. כי אני לא מדבר ערבית ואני לא יכול לשאול את הרועים על משמעות הצלילים.

לעצור. ללכת. לשנות כיוון. אבל הם לא משתמשים בדיוק באותם צלילים ושריקות. לכל רועה יש וריאציות משלו.
אחרי כל כך הרבה פעמים שהייתי שם, אני מכיר את המשפחות: את הנשים, הילדים והזקנים. אני יודע מי מתחתן ומי חולה, ומי לומד מה. אני מרגיש שם בבית; במיוחד בקהילה המסוימת הזאת שהפכה להיות משפחה עבורי. בקהילות אחרות אני פחות מעורב רגשית.

אז תאר לי ימים קשים. מה קורה שם?

ימים קשים הם קשים. זה ממש טראומתי להיות מותקף סתם ככה. המתנחלים דוהרים לתוך העדר עם טרקטורונים, אופנועי שטח או סוסים. מפזרים את העדרים עם רחפנים. מפחידים את הכבשים ולפעמים פוצעים והורגים אותן. הם מאיימים על הרועים ומכים אותם. אנחנו חייבים לעמוד על המשמר כל הזמן. בפעמים הראשונות שהותקפנו ולא יכולנו לעצור את המתנחלים, התהפכתי במיטה כל הלילה מרוב מתח וחרדה. אבל איכשהו התרגלתי במשך הזמן. ועדיין, זו חוויה קשה. כאילו איזה בריון עוצר אותך ברחוב ומחטיף לך סטירה ללא כל סיבה – סתם כי הוא החליט שאתה הולך במקום הלא נכון. זו התעללות בלתי פוסקת. והצבא (שהוא הריבון בשטח) והמשטרה שאמורה לאכוף את החוק, עומדים מנגד ולא עושים כלום. ובכלל, האדנות הבלתי נסבלת של החיילים שמדברים עם הרועים תמיד מרתיחה אותי. אני אומר להם "למה אתם מדברים אליהם בדרך כל כך משפילה? הם בני אדם בדיוק כמוך, הם לא הכלבים שלך". אז יום קשה הוא קשה. אפילו עכשיו לאחר שנים רבות כל כך. אולי אני פחות מושפע מזה, אבל זה עדיין קשה.

אתה מוכן אולי לספר על יום קשה במיוחד? האם קרה פעם שלא רצית לחזור?

היום המתקפות הן על בסיס יומיומי והאלימות הולכת וגוברת, אבל איכשהו התרגלתי לזה. אז מקרים שהיו לי קשים במיוחד? היה פעם שחיילים, שהם עצמם מתנחלים, באו לגרש אותנו, כנראה מיוזמה פרטית שלהם, מכיוון שרעינו על השלף בשדות השעורה של הרועים. והם היו ממש אגרסיביים. זה לא הגיע ממש למכות, אבל היה כל הזמן על הסף. והם דחפו אותנו לעבר הכביש. זה נמשך הרבה מאוד זמן כי סרבנו ללכת. ורק כשהרועים ויתרו והלכו אז הלכנו איתם. עבורי, באופן אישי, זה היה מאוד קשה. אולי אחד הימים הקשים ביותר שחוויתי, כי הרגשתי כל כך מובס. והקצין הזה שצעק כל הזמן "תחצו את הכביש, תחצו את הכביש!", הלך אחרי לאחר שחצינו את הכביש ודרש את תעודת הזהות שלי. "תעודת זהות!" הוא צעק. "לא", אמרתי. "תן לי את תעודת הזהות שלך!" הוא צעק שוב. "שמע", אמרתי, "אם תאמר 'אני יכול לקבל את תעודת הזהות שלך בבקשה', תקבל אותה." הוא המשיך לצעוק, ואני אמרתי "אין מצב. אני לא אתן לך עד שתגיד בבקשה".

זה ויכוח מאוד ישראלי.

לא ממש, לא ניסיתי לעצבן אותו, זה פשוט הרתיח אותי. בסוף הוא אמר "תן לי את תעודת הזהות בבקשה". "תודה רבה" אמרתי, "הנה קח אותה". והוא לקח וצילם אותה.
הנביחות האגרסיביות האלה ממש מכעיסות אותי, כאילו הם גזע האדונים וכולם מסביב הם עבדים שלהם. למה כל כך קשה לדבר כמו בן אדם? וכמובן, זה רק אירוע אחד מני רבים, שחלקם היו אלימים בהרבה. אבל זה במיוחד הותיר בי חותם. אבל היו גם פעמים שהצלחנו לחסום את המתנחלים. ואז זה היה נפלא. תחושה טובה, עוד ניצחון קטנטן שאיפשר לכבשים עוד יום של רעייה.

אני רוצה לשאול אותך על צילומים. למה האקטיביסטים תמיד מצלמים? למה חשוב כל כך לצלם תמונות וסרטונים?

מכיוון שאנשי המאחזים פשוט משקרים. למשל, המתנחל יכול לדחוף ולהתקיף אותך בזמן שהוא צועק "אל תדחוף אותי! אתה דוחף אותי!" או שהוא מתקשר למשטרה ומתלונן שמתקיפים אותו בשעה שזה בדיוק ההיפך. או שהוא אומר "הם מערבבים את העדר שלהם עם העדר שלי", בעוד העדר שלו נמצא במרחק של כמה קילומטרים משם. אלו שקרים גסים. אני לא הייתי מסוגל לשקר ככה. לכן צריך לצלם את הכול. אבל אני צלם נוראי. תמיד אני לוחץ על הכפתור הלא נכון. אז לרוב אני זה שעושה את כל הריצות והדיבורים ומישהו אחר מצלם. זה חשוב, כי אם זה לא מצולם, המתנחלים מעוותים לגמרי את הסיטואציה. ככה לפחות יש הוכחה שהבחורים האלו משקרים.

אתה לא חושב שהמצב הופך ליותר גרוע אם מצלמים אותו? אולי כשהפעילים עם המצלמות נמצאים שם הסיטואציה הופכת לטעונה יותר?

הרבה פעמים מאשימים אותנו שאנחנו פרובוקטורים, שבלעדינו המצב היה הרבה יותר רגוע. אבל זו שטות גמורה. העובדה היא שכשאנחנו לא מגיעים, הרועים (ובמיוחד אלה שעדיין מנסים לצאת לשטחי המרעה שלהם) מותקפים על בסיס יומיומי. ואין מי שיגן עליהם. באירועים טעונים כאלו אני תמיד מנסה לתקשר, לשוחח עם המתנחל כדי להנמיך רמת האלימות ככל האפשר. זו הדרך שלי להתמודד עם הסיטואציה, אבל זה הופך ליותר ויותר קשה. בהתחלה, היה אפשר לפעמים לעצור אותם בדיבורים. ואם הייתי מצליח והמתנחל היה אומר "אבל תפסיקו לצלם", אז הייתי אומר לזה שמצלם להפסיק (כמובן לפי מה שקורה באותו הרגע) "בוא נדבר בלי מצלמות." אבל לרוב התיעוד מאוד חשוב.

ספר לי יותר על זה. למה לדבר או לא לדבר עם מתנחלים? מכיוון שראיינתי מישהו אחר שאמר שהוא אף פעם לא מדבר עם מתנחלים.

זה עורר ויכוחים נוקבים בקבוצה שלנו. היו כאלה שדיברו וכאלה שלא. לדעתי, בסיטואציה מאוד טעונה שיכולה כל רגע להתפוצץ, דיבורים יכולים אולי להנמיך את הלהבות. זה לא שאני חושב שאשכנע את הבחור, אבל אני מרגיש שברגע שאנחנו עוברים לפסים של שיחה, הטמפרטורה יורדת. והדאגה שלי היא לרועים; כל מה שהם רוצים זה לעבור את היום בשלום, בלי בעיות. אז זו דרך להוריד את המתח. זו סיבה אחת לדבר. והסיבה השנייה, אנשי המאחזים (והרבה פעמים החיילים) מתייחסים לפלסטינים כאילו הם זבל. ואני לא רוצה להיות כמוהם. אז אני מנסה למצוא איזה זיק אנושי בבחור שמולי. חייב להיות שם משהו! אולי כשהיה ילד קטן הוא סבל מהתעללות בעצמו? אני יודע שהרבה אנשים כועסים עלי "למה אתה מדבר עם המתנחלים?". אבל ככה אני, זו הדרך שלי.

אני מחו"ל. אמנם אני יהודי אבל לא ישראלי, ואין לי משפחה פה. אבל הייתי רוצה להבין איך גדלים פה אנשים, על אותה פיסת ארץ קטנטנה, עם כל כך הרבה שנאה? למה נקודת המבט שלהם כל כך שונה? למה להפוך את החיים של האחר לגיהינום? מה בניסיון החיים שלהם גרם לכך? ולמה אתה שונה מהם? מה הביא לזה?

למה אני שונה?

כן, למה אתה שונה, ומה הפך אותם לכל כך שונים ממך?

קודם כל, זו תעלומה גם מבחינתי. בוא נאמר שהיום, אני מתקשר פחות עם המתנחלים כי אני מרגיש שברמת האלימות ושנאה העכשווית, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל בהתחלה, לא יכולתי להבין איך מישהו יכול להתנהג בצורה כל כך לא אנושית. פשוט לא קיבלתי את זה בתוכי. אמרתי שזה לא יכול להיות – חייב להיות איזה זיק אנושי שם בפנים. ולמה אני שונה? אני לא יודע? הוריי גידלו אותי ככה, למרות שהיו אנשי ימין מובהקים. אבל הם תמיד כיבדו כל אדם וחינכו אותי לכך. באמת אין לי מושג. גם אני לא מבין. הרי "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" זה מובן מאליו, לא? למה הם מצפים? שהם התייחסו בברוטליות כזו לפלסטינים, והפלסטינים לא יגיבו? לאיפה הם רוצים להגיע? זה פשוט לא יאומן איך הם מתנהגים. אבל מה לעשות? זה מה שיש...

אבל יש גם רבים שחושבים פחות או יותר כמוך. הם לא בעד גירוש הפלסטינים משטחי סי, ועדיין, הם לא עושים מה שאתה עושה בבקעת הירדן. אז אפשר לומר שלך אכפת ממה שקורה ולהם לא?

באמת אני לא יודע. גם על השאלה הזאת אני לא יכול לענות. זו שאלה טובה. אבל כן – אכפת לי. אכפת לי מהארץ הזאת ואכפת לי מהאנשים שגרים פה. וכשאכפת לי – אני פועל. ואם אני לא פועל, אז כנראה לא אכפת לי?
יש כמה סוגים של אנשים. יש את אלה שלא רוצים לדעת מה קורה, כי אם הם ידעו הם יצטרכו לעשות משהו - אז הם סוגרים את העיניים והאוזניים. ויש כאלה שפוחדים, ואני מבין את זה, זה מפחיד לפעמים. אבל אני מרגיש שלשבת ולא לעשות כלום זה יותר גרוע. ברגע שהתחלתי לפעול, חשתי הרבה יותר טוב עם עצמי. אז אני מעדיף את חוסר הנוחות של לפעול על חוסר הנוחות של לא לפעול.
וכמובן יש את אלה שבאמת לא יודעים מה קורה, כי המדיה מאכילה אותם שקרים ואין להם שום מושג על מה שמתרחש כאן באמת. אז זה הסוג השלישי של האנשים.

אני רוצה לדבר על אי אלימות. מה המשמעות של אי אלימות עבורך? למה זה כל כך חשוב שהתנועה הזאת תהיה לא אלימה?

אישית, מבחינתי זה ממש חשוב. זה האופי שלי, אז זה טבעי מבחינתי. אני רואה שפעמים רבות אנשים כועסים בטירוף בסיטואציות כאלה – ובצדק. אם היו יכולים, הם היו מכים חזרה או מגיבים באיזושהי דרך דומה. גם אני חש חוסר אונים משווע בסיטואציות כאלה, כך שאני מבין אותם. אבל אני לא חושב כמו איש צבא. ברור לי לחלוטין שאי אפשר לפתור בעיות בכוח. זה רק ייצור עוד בעיות, עוד כוח; וההיסטוריה של המין האנושי מוכיחה זאת שוב ושוב. למה זה ברור לי? אני לא יודע. אולי בגלל שהתאמנתי כל כך הרבה שנים בטאי צ'י, שמבוסס על חיבור עם האנרגיה של האדם שמולי, ולא על התנגשות חזיתית איתו.

מה זה טאי צ'י? אני לא יודע כלום על טאי צ'י. ראיתי אנשים עושים את זה.

זו אמנות קרב. אבל אמנות קרב מאוד מיוחדת. זו אולי אינטרפרטציה שלי, מכיוון שאחרים יאמרו דברים שונים, אבל עבורי זו אמנות של חיבור. וזה מה שמשך אותי ללמוד טאי צ'י. אתה לומד למצוא את המרכז שלך ולחוש את האדם שממולך, ולא משנה מה הוא עושה. כעס מעוור. כשאני פועל מתוך כעס אני מאבד את המרכז שלי, וברגע שאני מחוץ למרכז, קל להשתמש בזה נגדי. אבל חוץ מזה, טאי צ'י גם טוב לבריאות.

זה הגנתי, לא התקפי.

הרבה אנשים עושים כל מיני דברים תחת השם טאי צ'י. אבל הנקודה היא לא הגנה או התקפה. אני קורא לזה חיבור, אמנות החיבור.

אז אתה משתמש באנרגיה שהם משקיעים? אם הם דוחפים, אתה משתמש באנרגיית הדחיפה?

כן, כמו גולש בים שתופס גל. הוא לא נלחם בגל, הוא משתמש בו.

אז אולי תלמד את הפלסטינים?

באיזשהו אופן יש להם את זה בצורה טבעית. לא לכולם, אבל לפעמים מדהים אותי איך הם מקבלים את מה שקורה וממשיכים לשרוד. זה פלא איך הם מצליחים למרות הכול. אני זוכר איך חזרתי פעם כולי נסער מאיזה אירוע, והרועה הכין לנו את התה המתוק והנפלא שהם שותים ואמר, "אלה החיים שלנו, אין טעם להתעצבן." תאר לעצמך, הוא ניסה להרגיע אותנו.

אני רוצה שתספר יותר על היחסים שלך עם משפחות הרועים. איך זה התפתח? אנחנו שומעים כל כך הרבה על יחסים ישראלים/פלסטינים ועל 'נורמליזציה'. בשביל פלסטינים מסוימים עצם הדיבור עם ישראלים משמעו שיתוף פעולה איתם. האם הם התקשו לקבל אותך בתוכם?

כשהגענו לראשונה לקהילות האלו, הישראלים היחידים שהם הכירו היו מתנחלים או חיילים. כך שהיינו האנשים הראשונים שהם פגשו שהיו שונים. והעברנו ימים על ימים ביחד. כשאתה יוצא למרעה – והיינו שם למעלה אינספור שעות ביחד – היה לנו הרבה זמן לדבר. ודיברנו על כל דבר אפשרי. הם לא דיברו עברית או אנגלית, והערבית שלי הייתה (ועדיין) לא יותר מגמגום.

אז איך דיברתם?

אשתי דוברת ערבית יותר טוב ממני, ואני הצלחתי איכשהו לתקשר למרות מכשול השפה. היו לנו שיחות מרתקות. על גידול ילדים, מערכות יחסים, איך הם מתחתנים, על דתות. דיברנו על כל דבר אפשרי. והם אהבו את זה. היה להם ממש מעניין, כי מבחינתם היינו יצורים אקזוטיים. ושיחקנו עם הילדים שבאו איתנו. המצאנו כל מיני משחקים. פעם בא איתנו בחור ישיבה והתחלנו לדבר על יהדות, ואז הוא הראה להם איך מניחים תפילין, שם באמצע השדה. והם ישבו מסביב והסתכלו.

ומה הם אמרו?

הם היו מרותקים. זה ממש עניין אותם. אמרו שיש הרבה מין השווה בין התפילות שלנו ושלהם.

רבים אומרים שאין סיכוי לשינוי מהצד הישראלי, מכיוון שאז הישראלים יצטרכו לוותר על זכויות היתר שלהם. ואתה מדבר על חיבור ודיאלוג. אתה חושב שקומוניקציה כזאת תתרום לשלום?

אני בטוח. ברגע שאתה קולט שהם בני אדם בדיוק כמוך, זה עושה שינוי אדיר. הבעיה היא ההפרדה. כי אז קל להתייחס אליהם כאילו הם מפלצות. וישראל, כמובן, היא הצד החזק בקונפליקט. זה כמו לחנוק מישהו ולהאשים אותו שהוא מנסה להשתחרר. אנחנו חייבים להפסיק. ואני באמת מאמין שזה אפשרי. אני חושב שזה אפילו לא מסובך מדי. צריך רק לרצות את זה. זה הכול.

לא מסובך?

זה כאילו מסובך, אבל לא באמת. כל מה שצריך זה לרצות את זה. ברגע שנרצה באמת ובתמים למצוא פתרון, לא יהיה קשה למצוא את הדרך.

שאלה אחרונה. אני רוצה שתדבר בזמן עתיד. תאר לי איך בקעת הירדן תיראה, פיזית, כשיהיו זכויות שוות לכל האזרחים שגרים שם. או כשתהיה מדינה פלסטינית. איך האזור הזה יראה?

הוא יפיפה כבר עכשיו.

אבל יש שם גם כל כך הרבה אפלה.

אכן, יש הרבה אפלה. אבל קשה לי לדבר בזמן עתיד כשבהווה אתה רואה את המאחזים שמשתלטים על שטחים אדירים, ואת כל ההתנחלויות האלו שמוקפות בגדרות תיל, ואתה שואל, "למה? מה אתם עושים? בשביל מה? ממה אתם חוששים?" אין סיבה לפחדים האלו. ופחד הוא מורה דרך גרוע. הוא כולא אותך בצינוק.
אני חושב שאנחנו יכולים לחיות ביחד בלי בעיות. נכון שאלו שתי תרבויות שונות, אבל זה לא המקום היחידי בעולם ששתי תרבויות חיות בכפיפה אחת.
דיברתי פעם עם תושבים ותיקים של מחולה (אחת ההתנחלויות הוותיקות בבקעה) ושאלתי אותם, "תאמרו לי, בכל השנים האלו שאתם חיים פה, ביקרתם פעם את השכנים שלכם מעבר לכביש?" והם אמרו "לא". "אבל למה?" שאלתי, "כי אנחנו פוחדים," הם ענו. ואני מגיע לקהילות האלו, נכנס ויוצא בלי לחשוש.
ושוב, כשהגעתי לכאן לראשונה הן הדהימו אותי. מכיוון שכך אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב חיו בזמן התנ"ך. את התרבות הזאת צריך לשמר - את החיבור הזה לטבע ולעדרי הצאן. לאנשי המאחזים אין כזה קשר לכבשים או לפרות. הם שם מסיבות פוליטיות, ואולי גם מסחריות.
אני מכיר רועה צאן בן 84 שהכבשים והעזים מבינות כל צליל שהוא משמיע. זהו ידע עתיק שהולך ונעלם. ידע בסכנת הכחדה שהוא חלק מהמורשת האנושית שלנו. וחלק גדול מהמאבק שלי זה לשמר את זה. לומר, תראו, זה כל כך יקר ערך! למה אתם הורסים את זה? בשביל מה? ותמיד אני שומע את אותו המשפט מכל הרועים: "יש פה מקום לכולם. אם הם רוצים להיות שם, שיהיו שם, אבל למה הם מגרשים אותנו? מה הם רוצים מאיתנו? בעבר היו פה הרבה יותר עדרים וכולם הסתדרו ביחד בלי בעיות."
אבל עכשיו הם משתלטים על יותר ויותר שטחי מרעה, מגדרים שטחים עצומים ולא נותנים לרועים להיכנס. בשבע שנים האחרונות הרועים איבדו כ90% משטחי המרעה שלהם. ועכשיו הם רועים רק סביב המאהלים שלהם ונאלצים לקנות יותר ויותר אוכל לעדרים, שלא לדבר על הנזקים האקולוגיים של רעיית יתר, שנגרמים כתוצאה מכך.

הסיבה שביקשתי שתדבר בזמן עתיד היא שרציתי איזושהי נימה פוזיטיבית, תקווה לעתיד טוב יותר.

או קיי, אז בנימה פוזיטיבית: אנשים שואלים אותי הרבה פעמים "איך אתה לא מתייאש?". ואני מרגיש שמה שאנחנו עושים, הקשר שאנחנו יוצרים עם האנשים, טומן את הזרע שיינבט, אולי, בעוד עשר, עשרים, או מאה שנים. הילדים שם רואים אותנו ואוהבים אותנו. אתה יודע, פגשתי את הילדים האלו כשהיו בני 6 או 7 ועכשיו הם בגיל ההתבגרות. והם אוהבים אותנו. אני יודע את זה. שיחקנו איתם, בנינו צעצועים משאריות קרשים, לימדנו אותם לעבוד עם כלי עבודה, עשינו שטויות ביחד. הם ראו שיש גם אנשים אחרים, הם ראו אנשים שאכפת להם מהם. הם ראו אנשים אנושיים. וזו הכוונה ב'לזרוע זרעים' - זרעים של תקווה - כי הם חווים את זה ומטמיעים את זה בתוכם. וזה מה שנותן הזדמנות למשהו אחר לצמוח, לעתיד טוב יותר.