חומת ברלין
היום ביקרתי במקום בו עמדה חומת ברלין - הסמל הידוע לשמצה של האידיאליזם הסובייטי. החומה, והעריצות שהיא מייצגת, קרסו לפני כשנה וחצי וכל מה שנותר עכשיו זה כמה מטרים של בטון מזוין.
השמש זרחה, ואני טיילתי, סתם כך, במקום בו המשטר הקומוניסטי חצה לא רק את נפשם של בני העם הגרמני, אלא את הנפש של כולנו. שכן העולם כולו הושפע מהמעגלים הנרחבים שהתפשטו מהגוש הקשה הזה של כעס, אלימות ותסכול. מהנקודה הזאת של קונפליקט אוניברסאלי בנפש האנושית, ערער המתח הזה את הנפש של כולנו.
החומה ייצגה מחסום בנפש האנושית.
כולנו נחסמנו בידי הקיר הזה – בידי ניסיונו הנואל של האדם לכפות את האמונות והאידיאולוגיות שלו על אחרים. אידיאולוגיות שמביאות שוב ושוב לאותן תוצאות נוראות.
מוזר לטייל במקום הזה, בין אותם אנשים שבני עמי נלחמו בהם לפני זמן לא רב (במלחמת העולם השנייה) ולראות שכולנו אותו הדבר – אם רק נשכיל להשתחרר מהאמונות והאידיאולוגיות שלנו.
המנהיגים המזרח גרמנים הקימו את החומה, לא כדי לשמור את האויב בחוץ, אלא כדי לשמור על האנשים שלהם בפנים.
שאלתי חבר גרמני, "איך יכלו המנהיגים שלכם לעשות זאת, ולהצדיק את המעשים שלהם בתוכם פנימה?" כי ברור שאדם שעושה דברים כאלה, חייב להצדיק אותם לעצמו באיזושהי דרך. והתשובה היא שהם האמינו בחזון או בתכנית שתפעל בסופו של דבר לטובת הכלל, אם היא תקבל הזדמנות. לכן הם ניצלו את המשאבים שלרשותם להגשמת תכניותיהם, ומנעו מהאנשים לעזוב או לערוק. אבל לא היו אלה חומות התיל והבטון שמנעו מהאנשים לעזוב, אלא חומות הפחד. כי האדם מתרגל לכל דבר – כמעט.
מבחינתי, האמצעי הוא המטרה.
כלומר כאשר אתה משתמש באלימות והרג כדי להשיג מטרה כלשהי, תהפוך המטרה בסופו של דבר לאלימות והרג, או לשווה הערך הנפשי שלו, לכאב ולהרס. כי כוחנות מייצרת תמיד יותר ויותר כוחנות.
(מתוך 'Barry Long Journal')
