מדוע אנו תמיד שומעים על אמנויות הקרב של המזרח אבל לא על אמנויות הקרב של המערב?
במשך שלושת אלפים השנים האחרונות של מלחמות עקובות מדם (מאז שהחלו לתעד את ההיסטוריה) מיומנויות הלחימה היחידות בידיים ריקות שהמערב יצר עבורנו הן איגרוף והיאבקות. בהתחשב בהזדמנות הארוכה והאלימה שהייתה לנו לפתח אומנויות קרב, נשארו המיומנויות הללו גסות וגולמניות. המערב הפך את הלחימה לעסק, למקצוע מכניס. הזהות המערבית המתפתחת, החשיבה המערבית, סיפקה לעולם נשק ואמצעי הרג שהלכו והשתכללו עם השנים. (ידוע כי הסינים שהמציאו את אבק השריפה, השתמשו בו לזיקוקי די נור עד שהתושייה המערבית מצאה לה שימוש עסקי ורווחי עשרות מונים.) אבל המערב בהחלט לא הפך את הקרב לאמנות; ולא בגלל שהלוחמים שלו היו פחות מיומנים, אמיצים, אציליים, או פחות נחושים בדעתם להשמיד ולהרוג. אלא בגלל שהדגש היה תמיד על אמונה בעוצמתו של כלי הנשק או ביתרון הכמותי, ולא בעוצמתו של היחיד, של האינדיבידואל.
במהלך הדורות בנה המערב את כוחו וזהותו על בסיס כמותי: נושאי נשק רבים שפועלים בתיאום כיחידה אחת. התוצאה האולטימטיבית של החשיבה הזאת מתגלמת בימינו בכמות האדירה של אנשים שאפשר לחסל באמצעות יחידת כוח אחת – פצצת האטום. כל אינספור הלוחמים וכלי הנשק שלהם לאורך ההיסטוריה מתגמדים לנוכח היחידה הכבירה הזאת של כוח הרס. הפצצה היא הוכחה מבריקה לצדקתה של הפילוסופיה המערבית השמה את מבטחה בכוח הנשק – עובדה שאין עליה עוררין בפוטנציאל ההרג שלה. זהו המוצר האולטימטיבי של הרציונאליות המערבית, הפתרון הסופי לבעיות לוגיסטיות ודוגמה נפלאה ליעילות מודרנית. מיליוני החיילים החמושים, שהפצצה תפסה את מקומם, מקופלים בתוכה כמו רוחות רפאים; מוכנים להתגשם בצורת מיליונים של מתים וגוססים שתותיר הפצצה מאחור, כשההדק הקולקטיבי של הרובים שלהם ישתחרר במטח קטסטרופלי אחד.
זוהי יעילות פילוסופית מופלאה. אבל בהחלט לא ניתן לכנות את פרי הבאושים הגרעיני שלה אמנות. אי אפשר להכליל מיומנות כזו ברשימת אמנויות הקרב. כשמדובר באמנות קרב, דרך החשיבה המערבית תמיד תטען שרובה או תותח יעשו את העבודה במהירות ובקלות רבה יותר. אבל הרג, פציעה ואיומים בנשק לעולם לא יהיו אמנות.
כל מתרגל אמנויות קרב שהופך למאסטר חייב בסופו של דבר להבין שאפילו עמידה או תנוחה מאיימת איננה מייצגת את האמנות שאליה הוא חותר.
העוצמה שבאדם, תהיה האיכות שלה אשר תהיה, חייבת להיות שונה בתכלית מאיום בנשק, יתרון כמותי וכוח הזרוע. אמנות חייבת להיות יותר ממיומנות גרידא. היא צריכה את אותו מרכיב מיוחד, איכות שחודרת ומעשירה את תודעת הצופה שלא למטרת ריגוש, הנאה או בידור. אמנות היא לשמה; לא על מנת לנצח.
את אמנויות הקרב המזרחיות הפופולאריות, כפי שמתרגלים אותן היום, כבר קשה לכנות אמנות, פרט לאלה המבוססות על מודעות ומשמעת פנימית. אף על פי כן, האנשים במזרח ובמערב ששואפים ברצינות ללמוד את אמנויות הלחימה הללו, חולקים הרבה מן המשותף עם אלה ששואפים ברצינות ללמוד את שאר סוגי האמנויות. שתי הקבוצות הללו נמשכות לאותו הדבר – קבוצת אמנויות הקרב נמשכת לשורשי העוצמה המקוריים, והקבוצה היצירתית נמשכת לשורשי האמנות המקוריים. בשני המקרים, המקור הוא האלוהות הנשכחת של האדם.
