הריקנות הפנימית, שרבים כל כך חשים אותה כיום, משתקפת בריקנות של השפה שלנו. מרבית המילים המשמעותיות בשפה איבדו את ממשותן – כמונו. היכולת המקורית של המילה להעביר משמעות של ממש כבר כמעט ונעלמה. ולעתים רחוקות אנו משתמשים במילים כיאות, באובייקטיביות.
מילה נכונה או אובייקטיבית היא מילה שהאנרגיה הרוחנית/קוסמית המקורית – כלומר המשמעות האמיתית שלה – נשתמרה בה. כאשר מקשיבים להן כיאות, מילים נכונות או אובייקטיביות כמו אהבה, חיים, אמת, מוות ואלוהים, אינן משאירות מקום לפרשנות סובייקטיבית. אבל השפה של היום הטעינה את המילים האלה במובן שונה לחלוטין. וכתוצאה מכך, הן איבדו את היכולת להעביר לנו ידע אמיתי.

מרבית המילים בשפות של ימינו מתייחסות להתנסויות אנושיות שהתרחשו זמן רב לאחר האירועים שיצרו את השפה. במהלך הזמן ההיסטורי, המרחיק אותנו בהדרגה מהאמת של מקור האדם והשפה שלו, כוסו המילים המקוריות בשכבה עבה של משמעויות סובייקטיביות שברובן הן חסרות משמעות.

למשמעות יש משמעות רק כאשר היא נוגעת במקור.

מראשיתה של השפה נצמדה הסובייקטיביות האנושית למילים וכיסתה אותן בדורות על דורות של פירושים, עד שרק במעטות מהן נותרה משמעות מקורית. מעטה הסובייקטיביות הזה הלך ותפח כתוצאה משימוש לא נכון במילים: דיבורי סרק, השערות ושיקולים אינטרסנטיים אנוכיים. השפה כפי שמשתמשים בה היום מבטאת בעיקר סובייקטיביות אנושית, כמעט ללא קשר לאמת האוריגינלית. ואם יש בה שמץ של אמת, הוא קבור עמוק עמוק בתוכה.

במקור, השפה האנושית לא נועדה רק לתקשורת וחילופי אינפורמציה. היא הופיעה מתוך הצורך לשמר ולהעביר לדורות הבאים את האמת, או את האירועים המקוריים שאפשרו את הקיום. והאירועים האלה נוכחים במעמקי התודעה – ברגע הנצח. 

במקור, המילה לא סימלה את האירוע אלא הכילה את האירוע.

היא חיברה את המאזין עם הרגע הנצחי, עם הרגע בו האירוע המדובר 'התרחש' וממשיך להתרחש. או אם לומר זאת אחרת, האירועים הללו 'מתרחשים' לעד בנצח – בתודעה שלנו בזה הרגע – עכשיו. כל שעלינו לעשות הוא להניח לאנרגיה של המילה לקחת אותנו פנימה ולראות בעצמנו מה מתרחש שם.

פעם, כל מילה היוותה פן של הנצח.

במקום פירוש, המחישה כל מילה בזעיר אנפין את המשמעות הנצחית שלה בתודעת האדם, ואפשרה בכך את מה שנקרא היום 'תובנה' (ידע חי בניגוד לידע נרכש שנאגר בזיכרון). והתפיסה הישירה הזאת, שכמעט עברה מן העולם, נכחה הרבה לפני שהזיכרון הסובייקטיבי התפתח באדם. בימינו, הזיכרון הסובייקטיבי הוא המחסום העיקרי ליכולת המקורית והמופלאה הזאת להעביר ולקלוט את האמת.

סמים פסיכדליים כמו אל. אס. די. מעבירים אנרגיה דומה לזו של מילים אובייקטיביות. וכאשר מכניסים אותם למערכת הגשמית (לגוף) הם מייצרים השפעות דומות, שניתן לכנות אותן 'ארכיטיפים חיים'.

מאחר שמילים אובייקטיביות מקוריות קשורות לראשית הקיום, לתחילתו של העולם, כל השפות הקדומות יותר מתחילות בהכרח במיתוס הבריאה. ההתייחסות המבטלת בימינו למיתוסים (ובדומה, לתמונות/תחושות העולות כתוצאה משימוש בסמים) נובעת אך ורק מהפרשנות הסובייקטיבית שלנו. אף על פי כן, המילים (או האידיאות) האובייקטיביות של המיתוסים היו, ועדיין, נוכחות בתודעה שלנו. ואלמלא הסובייקטיביות הנרכשת שלנו, היינו תופסים מיד את משמעותן. המחסום האימתני שמרתיע אותנו שוב ושוב מהתובנה הזאת הוא הפחד שתפיסה ישירה של מיתוסי הבריאה (כמו גם 'הזיות' הסמים) תהרוס את העולם הסובייקטיבי-רציונאלי שהקמנו באמצעות השפה הקונספטואלית שלנו. לכן, רק לעתים רחוקות יכול האדם לתפוס את האמת שבמיתוסים – כל שכן לחיות אותה – מבלי שזה ייראה כאילו איבד את שפיותו.

השפה המקורית הייתה תמציתית. המילים שמרכיבות את מרבית השפות של ימינו היו בלתי אפשריות ולחלוטין לא נחוצות. מבחינתו של האדם באותם הזמנים הן כלל לא היו ראויות להיכלל בשפה, מכיוון שהמשמעות שלהן הייתה ברורה מאליה במהלך החיים עצמם. מילה כמו עץ, למשל, הייתה מיותרת לחלוטין מכיוון שעץ היה עובדה חיה ואובייקטיבית שהתגשמה, וכל אחד יכול היה לחוות זאת בעצמו. המילים נועדו רק לאידיאות שעוד לא התגשמו כאובייקטים – אהבה, חיים, שלום, יופי ואמת. השפה האובייקטיבית ביטאה את החיים הפנימיים, בדיוק כפי שהטבע והמתרחש בו ביטאו את החיים שהתגשמו בחוץ. לכן, במשך זמן רב מאוד לא היה כל צורך במילים אחרות. הקיום היה מובן מאליו, מבפנים ומבחוץ.

העולם המלאכותי שנבנה במהלך הזמן עוד לא הופיע.

האידיאות המקוריות עדיין לא דוללו בקונספטים. על ה'מחר' (המילה הראשונה שייצגה אסקפיזם או התחבולה שבאמצעותה ברח האדם מהמוות) עדיין לא חשבו. מוות עדיין לא היה ולכן גם לא פחד, וגם לא צורך במחר או בעולם בדוי שעשוי ממלל וקונספטים. מבחינת האדם באותם הזמנים, השפה כפי שהיא כיום, על שלל המילים הנחותות שלה, תיראה כמיותרת לחלוטין; עדות לכך שהאדם המשתמש בה כלל אינו קולט ומבין את החיים כפי שהם. אנשים כאלה – אנחנו – ייראו כיצורים סובייקטיביים לחלוטין הלכודים בתוך סבך היפנוטי של מילים. שכן מרבית המילים בשפות של ימינו הן תוספת מיותרת לחלוטין לאמת החיים. וזהו דבר מחריד לגלות.


 

מתוך הספר 'המקור לאדם וליקום'