אדם שמת באופן פתאומי ואלים ממשיך על פי רוב להיות מודע (לפחות לזמן מה) למתרחש סביבו. ובאמצעות החוש הנפשי שעומד מאחורי החושים הגשמיים שזה עתה הושמדו, הוא חוזה במתרחש בזירת האירוע – למרות שהוא כבר מת. המודעות הזאת נתמכת בידי שני גורמים: הראשון, העובדה שברגע המוות תשומת לבו הייתה מופנית החוצה דרך החושים; השני, השחרור הפתאומי של ישותו הויטאלית והרגשית אל החלל (או הנפש) שמסביבו. הפיצוץ הפתאומי שהעיף אותו מגופו לשדה הנפשי הסובב אותו אופייני לכל סוגי ההלם. ובמקרים קיצוניים של מוות פתאומי, או אפילו סכנת מוות, מספק השדה הנפשי הזה את התווך לנוכחות נפשית זמנית מחוץ לגוף.
 
באירוע בו נהרג יותר מבן אדם אחד וישנם גם פצועים וקהל וצופים מסביב, מוכפלת האינטנסיביות של האירוע עשרות מונים והשדה הנפשי של זירת האסון תופח. במקרה כזה, עשויות להסתובב שתי קבוצות מקבילות של אנשים באותה הזירה – החיים והמתים.
   
בהרף עין שלפני התאונה הגורלית הקורבן לרוב מנותק רגשית לחלוטין, הוא צופה כמעט בשוויון נפש ברצף האירועים שמובילים למותו, במעין סוג של ניתוק בהילוך איטי. זאת מכיוון שעצמיותו הרגשית של האדם כבר עזבה את הגוף ומטעינה ממש באותו הרגע את הסביבה הנפשית המיידית. מבחינה רגשית הוא מחוץ לעצמו. כאשר העצמיות נהדפת לכל עבר בצורה כזאת, היכולת לתגובה רגשית היא מינימאלית, אבל הישות האותנטית (אני) ממשיכה לקלוט את המתרחש מבלי להרגיש דבר, או במילים אחרות, ללא פרשנות רגשית.
   
לפעמים, ברגעי הלם קשים, יכולה גם הישות האותנטית עצמה 'להיהדף' באותו האופן. במקרה כזה, המעורבות הרגשית עדיין מינימאלית עקב העצמיות שהתפזרה; רק שהפעם, האדם צופה במתרחש בשוויון נפש מנקודת מבט שמעל לגופו.
   
מותו של הגוף קורע את החוט שמחבר בין הישות האותנטית לחושים; המודעות למתרחש בחוץ מתפוגגת ונעלמת. העצמיות הרגשית שהתפזרה מתכווצת בהדרגה ויוצרת מחדש את הגוף הנפשי שמאחורי או בתוך החושים. והאדם מוצא את עצמו בלא מודע, במצב של חוסר הכרה או חלום.
   
אדם שגווע בהדרגה, לעומת זאת, נסוג תחילה לרובד השני של התודעה, לדמיונות ולחלומות של תת המודע. שם הוא כבר חווה הבזקים מעוצמתו של הלא מודע ברובד השלישי. תשומת לבו נעה ללא הרף בין הרובד הראשון לשני. למשקיף מהצד הוא נראה באזור דמדומים – הוזה וממלמל לעצמו דברים טרופים. אבל מבחינתו הוא צלול לחלוטין, למרות שאין בכוחו לתאר ולעתים אפילו לתפוס את מה שהוא חווה. במצבו, אין לו יכולת או רצון לתקשר עם הסובבים אותו ברובד הראשון. המוות מתרחש לבסוף כאשר תשומת לבו שוקעת אל מעמקי הלא מודע.

 
(מתוך 'המקור לאדם וליקום'.)