לפני כשבוע אימא של אשתי נשמה את נשימתה האחרונה. היא הייתה בבית כמובן (בגרמניה). לאחר כחצי שעה רחצנו וסידרנו את הגופה, הלבשנו אותה בבגדים נקיים וסרקנו את שערה, בעזרתה של אחות סיעודית נפלאה. היא שכבה במיטתה עם זר פרחים ביד ונראתה כאילו היא ישנה. (בגרמניה אין שום צורך שהמשטרה תגיע לבדוק את סיבת המוות וגם הרופא לא מיהר להגיע והוא בא רק בערב כדי לקבוע את פטירתה.) ישבנו בחדר בשקט וזרם של שכנים ומכרים הגיעו ביום המוות ולמחרת כדי להיפרד ולתת לה כבוד אחרון. פעם כולם נפרדו ככה ממתיהם. היום זה כבר פחות מקובל בגרמניה, אבל בהחלט אפשרי למי שמעוניין. כמה שונה מהבלגן שקורה אצלנו בישראל ברגע המוות, והדרך בה חוטפים את הגופות לפני שהן מספיקות להתקרר.
בחורה צעירה, הפדיקוריסטית של האימא, הגיעה גם כן. כשהיא שמעה שהגופה מונחת בחדר השני היא נחרדה לרגע, אבל בכל זאת החליטה להיכנס. תחילה היא הסתכלה על הגופה בחרדה, ואז ישבנו על הספה ודיברנו. לאחר כחצי שעה של שיחה היא אמרה לנו: מדהים, זה הרבה פחות מפחיד ממה שחשבתי, למעשה זה בכלל לא מפחיד... (ניצן מיכאלי 28.5.15)
מוות הוא גוף ללא רוח חיים
ראה שהמוות הוא רק גוף מת ומיד תבין את המוות, ולעולם לא תירתע או תפחד ממנו יותר. אבל אנו, בני אנוש בחברה המודרנית, איבדנו את היכולת לראות זאת. איננו מסוגלים יותר לראות את המוות כפי שהוא, להביט בו באופן ענייני. מסרנו את המוות - את כל הגופות המתות - לטיפולם של אחרים, לעובדי הציבור. בחרנו שלא ליטול חלק בדבר. רק לעתים נדירות אנו פוגשים את המוות. כמה גופות מתות ראית היום? כמה גופות ראו ילדיך מאז שנולדו? כמה גופות ראית בשנה האחרונה, או בכלל, במהלך חייך?
בחברות קדומות יותר, כשאנשים עדיין טיפלו במתיהם וקברו את מתיהם, לא פחדו מהמוות. הוא היה חלק מהחיים. ומכיוון שהם פגשו אותו שוב ושוב בחיי היומיום, לא ניתן היה להתעלם מהאמת הפשוטה שמוות הוא גוף מת. הם לא היו צריכים לשער השערות, הוא ניצב שם לפניהם. כשאתה חי את חייך ומטבע הדברים אנשים מתים סביבך, אתה נמצא במגע ממשי עם המוות ואינך פוחד ממנו. אתה לא פוחד ממה שאתה נמצא איתו במגע; אתה פוחד מהדברים שמהם אתה מנותק.
המוות הוא החלק הלא מודע של ישותנו
למעשה התנתקנו כולנו מה'לא המודע' שלנו, ויש לכך השפעה הרסנית ביותר על חיינו. כדי להיות בריאים בנפשנו כיחידים וכחברה, לא די שנהיה במגע עם החלק המודע של עצמנו; אנחנו חייבים להישאר גם במגע תמידי עם הלא המודע.
המודע והלא מודע הם שני החצאים הבלתי נפרדים של ישותנו. החלק המודע הוא החיים ונסיבותיהם והחלק הלא מודע הוא מוות; בדיוק כפי שעירות היא המודע ושינה היא חלק מהלא מודע. אינך פוחד להירדם מכיוון שמדי לילה אתה נרדם ושוקע אל אותו מקום מוכר בלא מודע. עם המוות, לעומת זאת, איבדת כל מגע; לכן המחשבה על המוות מחרידה אותך כל כך.
ואל תאמין לאלו האומרים לך לפני שבא זמנם שהם לא פוחדים מהמוות. נראה אם ימשיכו לדבר באומץ שכזה כשהרופא יניח את ידו על כתפם ויבשר את הבשורה המרה, או כשהם עצמם יקלטו לפתע שהם הולכים למות. רק הנוטים למות יודעים מה זה לעמוד פנים אל פנים מול המוות; רק אלו שאינם יכולים יותר לדמיין דרך מוצא.
ללא גופות מתות מסביב בחברה של היום, אנו נאלצים להסתמך על דמיוננו יותר ויותר כדי להבין את המוות. וכולנו יודעים מה מעולל הדמיון - במיוחד בתקופת הילדות כשאנו מוקפים בפחדים ובאמונות הטפלות של המבוגרים, קוראים סיפורים מפחידים ויוצרים דימויים שמשתרשים בתת המודע שלנו למשך שארית חיינו. אצל כולנו חבויים בתת המודע דימויים נוראיים כלשהם של המוות - שאין בהם ולו שמץ של אמת.
בקיצור, סיבכנו את המוות באמצעות דמיוננו עד כדי כך, שכשאני אומר שהמוות הוא גוף ללא רוח חיים אתם לא מבינים למה אני מתכוון, הלא כן? זה פשוט מדי. אנו רוצים משהו לא ייאמן להאמין בו, משהו שיתאים לתמונה המורבידית המעורפלת שהתקבעה לנו בראש - לא את האמת הפשוטה שכל אחד יכול לראות כאשר הוא מתבונן בגופה.
אז מה הכוונה ב'מוות הוא גוף ללא רוח חיים'?
הכוונה היא - אנא הקשב בתשומת לב - שאת המוות ניתן לראות רק בגוף מת. אם אתה עומד למות כרגע (ובמקרה כזה אני פונה אליך במלוא הכבוד והאהבה), אתה לא יכול לראות את עצמך כגוף מת. ואם בכל זאת תראה אי פעם את גופך המת, הרי זה ברור שאתה לא מת. וזה בדיוק מה שקורה - לחיים ולמתים כאחד. תמיד אנו רואים גוף מת - והוא לעולם לא אנחנו!
(מתוך 'הרשו לי לדבר איתכם על מוות')
לדף הספר
למאמרים
