בארי לונג היקר
אודה לך מאוד אם תוכל לומר לי את דעתך בנוגע להתאבדות.

אשתי חולה במחלה חשוכת מרפא. היא סובלת מכאבים קשים ומצבה הולך ומתדרדר במהירות. לאחרונה כשאיבדה את היכולת לצאת לטייל (דבר שהיא אוהבת כל כך) היא שקעה בדיכאון והחלה לשקול ברצינות התאבדות.
כשהייתי צעיר קראתי ספרים אזוטריים רבים וקיבלתי את הרושם שלא שהתאבדות היא חטא גדול כל כך, אלא שזה אקט חסר טעם, מכיוון שאם הקארמה שלך מחייבת אותך לסבול, אינך יכול להתחמק מהסבל והתאבדות רק תדחה את הייסורים שלך.
אני אוהב את אשתי מאוד ואעשה כל מאמץ לעזור לה. תשובתך תעזור לי לתת לה את העצה הנכונה.

זהו בהחלט מצב קשה. לכן אני רוצה קודם כול להבטיח לך שהתאבדות איננה חטא וגם אינה אקט חסר טעם, מכיוון שלעולם לא אוכל לדחות את הייסורים שלי. חיי הם בדיוק כפי שהם - כפי שהם מתרחשים מרגע לרגע. אינני יכול להחליט למות בדיוק כפי שאינני יכול להחליט להיוולד. כדי להחליט החלטה כזו שהיא בסופו של דבר רעיון כמו שאר הרעיונות (כולל רעיון הקארמה) צריך שיהיה שם מישהו - איזשהו מוציא לפועל, מחליט, מאמין, או במילים אחרות, איזשהו 'אני'. אבל האיש שאנו קוראים לו 'אני' אינו אמיתי, כך שלמעשה, איש אינו יכול להחליט להתאבד. כאשר המוות קורה - הוא קורה; כאשר החיים קורים - הם קורים; ללא סיבה נראית לעין. אבל זוהי כמובן אמת בלתי מקובלת בעולם האנשים - בעולם שנמצאים בו שבעה מיליארדי 'אני'.

המשמעות של מעגל החיים והמוות נשגבת מבינתנו והיא מעבר לכל תפיסה והבנה אינטלקטואליים. המשמעות של הכול היא אהבה; אתה אוהב את אשתך וזה מספיק. זוהי זרימה פנימית טהורה ובלתי נפרדת מהחיים – מחייך שלך – כי אין חיים אחרים. האהבה שמצאת בחייך ממלאת את חייך במשמעות, והאישה הזאת היא השיקוף של אהבתך - של המשמעות שממלאת את חייך. ושלא כמו הכאב והמצוקה שיתפוגגו במשך הזמן, האהבה נוכחת מחוץ לזמן. לכן אני אומר לך עכשיו שכאשר האישה שאתה אוהב תמות, אתה תחוש כי אהבתך ממשיכה לחיות בתוכך - אבל רק כאשר ה'איש' שבך אינו מתייסר ומתאבל על הגוף הסובל שהלך. כי הייסורים משבשים את הקליטה של התדר העדין הזה, מאפילים על המקום בו מתרחשת תופעה יוצאת דופן זו.


(מתוך 'הרשו לי לדבר איתכם על מוות')