​ילד: ממש לפני תחילת החופש הגדול ילד מבית הספר שלי טבע.

הכרת אותו?

כן, מבית הספר.

מה הרגשת? איך הגבת כששמעת שהוא טבע?

הייתי עצוב.

כולנו חשים עצב כשמת חבר. אבל אתה יודע למה חשת עצב?

מכיוון שהייתי רגיל לראות אותו כל יום, ועכשיו הוא איננו.

כאשר אנחנו עושים את אותם הדברים יום אחר יום נוצרת אצלנו שגרה מסוימת, ציפייה שהדברים ימשיכו כפי שהם. אבל החיים אינם נשמעים לציפיות שלנו. שום דבר לא נמשך לעד כפי שהוא. אתה ראית את חברך יום יום וציפית שתמשיך לראות אותו לתמיד - ואז הוא נעלם. אבל אנשים סביבך נעלמים כל הזמן וזה לא מעציב אותך. האנשים שאכלת איתם ארוחת בוקר נעלמו, נכון? (הם לא כאן.) ואינך חושב שהם מתים, כי אתה משער שתראה אותם שוב. אבל כשחברך מת הציפייה נקטעת. אתה קולט שלעולם לא תראה אותו יותר; וזה מה שגורם לך עצב. אבל אתה מבין שהעצב לא נגרם בגלל מותו של חברך, אלא בגלל שציפית להמשיך לראות אותו?
ובכן האמת שבמוות (וזה נכון לגבי כולנו) היא זו: הלילה אתה עומד להיכנס למצב של מוות. בשעה עשר או אחת עשרה בערך אתה עומד לסגת מהחושים שלך, מחוש הראייה ומחוש השמיעה, וגופך ייעלם. אתה חווה את זה כל יום, הלא כן? בכל לילה אתה הולך לישון ונעלם - בדיוק כמו חברך שמנקודת מבטו פשוט נסוג מגופו. מבחינתך הוא טבע ומת. אבל מבחינתו, זה ממש כאילו שקע בשינה.
כאשר אתה נרדם בלילה, היכן גופך?
 
במיטה?
 
לא, זו אינה האמת. כדי לומר שהגוף במיטה אתה חייב להיות ער ומסוגל להתבונן בו. אני מדבר על מצב של שינה. היכן נמצא גופך אז? הוא איננו, הלא כן? כך קרה לחברך שטבע. מנקודת מבטו, המוות הוא בדיוק כמו מצב של שינה - מצב ללא גוף. אנו, הערים, מתבוננים בגופו ורואים שהוא מת. אנו רואים בפירוש שהוא לא רק ישן, משום שהוא נסוג מחושיו לתמיד. מבחינתנו הוא נעלם ובקרוב גופו יפסיק להתקיים. אז מה? ממה יש לפחד? בכל לילה כולנו נסוגים מחושינו ולמרות זאת איננו פוחדים להירדם.
אינני פוחד 'לא להתקיים'. ואתה? גם אתה לא - מכיוון שכאשר אתה שקוע בשינה עמוקה ללא חלומות, אינך בקיום. היכן אימך? היכן אביך? היכן בית הספר? היכן כל הדאגות בנוגע לשיעורי הבית שלא הכנת? הכול נעלם.
בעת מותנו, אנו שוקעים למקום שאנו יודעים מלכתחילה שנעים לנו להיות בו. שכן בכל לילה, ללא יוצא מן הכלל, אנו שמחים להירדם; ובכל בוקר - מבלי שנחליט על כך מראש - אנו מתעוררים ומוצאים את עצמנו חזרה בגופנו. מה זה היה משנה אילולא התעוררנו? חברך לא התעורר ומבחינתו דבר לא השתנה. זה רק משנה למשפחתו ולחבריו שרוצים שהוא ימשיך ויחיה. זה משנה להם, כי קשה להם להשלים עם עובדה, עם המוות. הגיע זמנו לעזוב את גופו לתמיד, אבל הם שיערו או ציפו שהוא ימשיך לחיות.
 
אבל אנחנו מתגעגעים אליו.
 
אתה מתגעגע אליו רק כשאתה חושב עליו שוב ושוב. מרבית האנשים מאמינים אך ורק בעולם התופעות הנראה לעין ולכן, הם נוטים להחמיץ את הנוכחות, את האהבה והמתיקות שנמצאות בכל אחד מאיתנו. כאשר נהנית להיות בחברתו אהבת בעצם את נוכחותו. אבל למעשה הוא שיקף את ההנאה שלך מכל רגע של הרמוניה ביניכם. הוא שיקף את נוכחות אהבתך, והנוכחות הזאת בפירוש לא מתה.
נוכחות לא יכולה להיות בעבר. היא תמיד עכשיו. ואם תהיה דומם די הצורך, תוכל להרגיש אותה ברגע זה ממש כתחושה נעימה בתוכך. לכן עדיף לא לשקוע בזיכרונות או לחשוב על הזמנים שביליתם יחדיו בעבר מכיוון שאז אתה מפסיק להיות נוכח. דבוק בנוכחות וכך הוא לא יחסר לך.
 


אב: אני לא בטוח שאני מבין את דבריך על שינה ומוות. יש הבדל. הרי כאשר אמות, לא אתעורר בבוקר!
 
קודם כול, איך אתה יודע שאתה עומד למות? בוא נתבונן בחיים כפי שהם. הלילה תלך לישון. זה בדיוק כמו למות. אין הבדל בין להיות מת לבין להיות שקוע בשינה עמוקה ללא חלומות.
 
אבל בארי, כשאני הולך לישון, אני יודע שאתעורר שוב בבוקר.
 
האם אתה יודע זאת במהלך השינה?
 
לא. אולי אני חולם, אבל זה הכול. אני פשוט ישן עד שאני מתעורר.
 
ואיך אתה יודע שזה לא בדיוק כמו מוות?
 
מכיוון שאני מתעורר למחרת בבוקר.
 
ואיך תדע שאינך מתעורר, אם אתה מת? כבר אינך יכול להתעורר כאן, כי אתה מת. אבל איך אתה יודע שלא תתעורר?
 
להתעורר איפה?
 
ובכן, למה שלא תחכה ותראה. המוות הוא הרפתקה מופלאה. אני תמיד מתעורר. אינך יכול לספר לי שקרה פעם שלא התעוררת, נכון?
 
לא, אינני יכול... אז בארי, אתה בעצם אומר שכאשר אנו מתים אנו הולכים לגן עדן או משהו כזה?
 
מאיפה הבאת את הרעיון המטורף הזה? אמרתי שאין הבדל בין להיות מת לבין להיות שקוע בשינה ללא חלומות. מה אתה יודע על גן עדן כשאתה שקוע בשינה?
 
לא כלום.
 
נכון. היפטר מכל מה שאתה חושב שאתה יודע. מוּת לכל מחשבה, אמונה או התניה כלשהי. אז תדע את הלא כלום - את האַין.


(מתוך 'על גידול ילדים', הפרק 'צלו של המוות', הדרכה מעשית ביותר לא רק להורים, אלא לכל מי שמעוניין בזווית ראייה קצת שונה בנושא הטעון הזה...)