לפני זמן מה פנה אלי אמיר דרורי ושאל אם נוכל לנהל כמה שיחות על נושאים שונים ולפרסם אותן. אמיר דרורי מנהל את המרכז לאסטרטגיה עסקית ויועץ עסקי למנכ"לים. חוקר, לומד וחי פעילויות ואסטרטגיות עסקיות של חברות ומתרגל טאי צי מזה שנים רבות.
והפעם, לפי בקשתו, שיחה על גידול ילדים.

 

אמיר: נדבר היום על ילדים. למה בעצם אנחנו צריכים ילדים, למה אנחנו עושים ילדים? איזה משמעות יש לזה בחיים שלנו.

ניצן: אני משער שזה צורך ביולוגי, המשכיות הגזע, וכמובן גם צורך פסיכולוגי להמשכיות. אבל העובדה היא שיש ילדים - והעניין הוא איך מסתדרים איתם.

בוא נתחיל מהתחלה, נולד לנו תינוק. מה עושים? איך מתנהלים?

זהו הלם. גם לתינוק וגם להורים. במיוחד אם זה הילד הראשון. עם כל ההכנות שעשינו והספרים שקראנו, אנחנו אף פעם לא מוכנים באמת. לא מודעים למה שהולך לקרות. ובמרבית המקרים נכנסים למערבולת של הישרדות, וממשיכים בתנאים של הישרדות למשך שנים.

וזה לא נגמר. אנחנו ממשיכים להיות הורים גם כשהם גדלים.

בשנות השבעים אני ואשתי חיינו באשרם של אושו. מילת המפתח באשרם הייתה surrender – להיכנע, לוותר על האגו. אבל שם זה היה רק קונספט. אשתי אמרה שרק כשנולדו הילדים היא הבינה במה מדובר. אתה חייב להיכנע לסיטואציה. יש פה מישהו שהוא חשוב יותר ממך. אתה לא יכול לומר "היום לא מתחשק לי לטפל בילדים". החיים מציבים אותך בסיטואציה שאין לך דרך מילוט.

ומה קורה עם מי שאינו בשל?

הוא עושה מה שהוא יכול.

ואז אולי מישהו נפגע.

העולם אינו מושלם, תמיד יהיו פגיעות ולכן אין מה להתייחס לזה. זה מה שקרה וזהו. מרגע שהילדים פה, הם פה. צריך להסתדר עם מה שיש. אין עניין של בשל או לא בשל, אתה עושה את מה שאתה יכול.

אז מה אנחנו רוצים מהילדים שלנו? מה היית רוצה מהילדים שלך? מהו לדעתך חינוך טוב או נכון?

מה אנשים רוצים מילדים? אני לא יכול לענות בשביל אחרים, כי זה עניין אישי. מבחינתי, הדבר הכי חשוב הוא שהם יהיו בני אדם (על כל המשתמע מכך בעולם בו אנו חיים). נראה לי שזו הייתה המטרה הבסיסית שלי.

ידעת את זה מראש, או שזה קרה באופן טבעי?

כן באופן טבעי אפילו אינסטינקטיבי, כבר מהילד הראשון. מאוחר יותר קראתי את 'על גידול ילדים' של בארי לונג ונעזרתי הרבה ברעיונות שלו. הוא נתן לי קו מנחה. אבל היה גם זיהוי אינסטינקטיבי שככה זה צריך להיות, ובדיעבד, אני מאוד מרוצה מהתוצאות.

אז עכשיו כשאתה יכול לראות את התוצאות ולומר אני מרוצה, מה הקווים המנחים החשובים ביותר בעיניך?

היום, כשנולד תינוק, הוא נהיה מייד מרכז המשפחה. כולם עושים קולות, מנפנפים מולו צעצועי פלסטיק צבעוניים, מרעישים ומציגים לו את הדודים והדודות. "איזה חמוד!!! תראה מה הבאתי לך, פיווו פיוווו פיווו..." התינוק הופך למוקד תשומת הלב. ובעצם מה שעומד מאחורי העניין הזה הוא שאנחנו - הסביבה של התינוק - מוציאים אותו מתוך עצמו. שואבים אותו החוצה מעצמו.
למה אנחנו עושים את זה?
כי אנחנו מזהים ברכות, בתמימות, ואפילו בריח שלו, משהו שאיבדנו לפני זמן רב. לכן אנחנו נמשכים אליו. אבל הרבה פעמים האנרגיה שלנו היא 'ערפדית'. אנחנו מושכים את תשומת הלב שלו כמעט באלימות. 'מתוך אהבה' אנחנו סוחבים אותו מהעולם שלו לעולם שלנו.

או מנסים לחטוף נתח ממה שהתינוק מביא לעולם שלנו.

אנשים כל הזמן מכרכרים סביב התינוק. אפילו ברחוב כשעוברת אימא עם תינוק, אנשים ידברו אליו בקול צפצפני ויעשו פרצופים מצחיקים. הם מזהים בצורה לא מודעת אצל התינוק משהו שאין להם - רוצים את זה ובצורה פרדוקסלית הורסים את זה. לכן חשוב כל כך להניח לילד. לתת לו להיות בתוך עצמו ככל האפשר. הוא יחזור למצב הזה רק לפני המוות, בסוף החיים. ועכשיו בנקודת ההתחלה הזו, צריך לאפשר לו להיות שם כמה שיותר. תפקידי כהורה הוא לייצר עבורו סביבה מוגנת להיות בתוך עצמו, ולא להתחיל מייד לסחוב אותו החוצה.

ואיך הוא יתפתח?

כשאנחנו מאפשרים לו להיות ההתפתחות היא טבעית, אבל אנשים רוצים שהוא מייד יתפתח, שהוא ידבר ויבין אותם ולכן הם מפעילים אותו ללא הרף. התינוק רק נולד וכולם כבר מלמדים אותו, עושים קולות ופרצופים, שמים אותו מול הטלוויזיה. אנשים כל הזמן מוציאים את התינוק מעצמו.
כמובן שחשוב לעטוף אותו באהבה, לחבק אותו, לשחק איתו, ואם הוא בוכה, למצוא מה מטריד אותו. אבל אם הוא שוכב נינוח, פשוט להניח לו. זו אהבה נבונה. זה חשוב כל כך! כי אם אני ״גונב״ אותו מתוך עצמו לפני הזמן הוא לא יוכל לחזור לשם. אבל אם הוא יהיה מספיק זמן בתוך עצמו הוא יוכל לשמר את התחושה הזו. ובמשך החיים יוכל לחזור למקום שבו ״אני נוכח בתוך עצמי והכול בסדר!״. התינוק נמצא עדיין בעולם אחר, שוכב ובוהה באוויר, ואנחנו, הסביבה, מגיעים ומצמצמים לו את העולם. מתינוק בן יומו שנמצא כמעט באינסוף, הוא הופך תוך 4-3 שנים לאוהד מכבי תל אביב והעולם שלו כבר מצומצם מאוד. ממרחב אינסופי הוא מצטמצם ל... אני כזה וכזה, אני שייך לכך וכך.

ואיך הצמצום משפיע על החיים?

כמו כל צימצום, זה כלא.

מגביל אותו בכל תחום.

היכולת להישאר בהוויה שלו, לחזור למרכז שלו, היא הדבר היקר ביותר.

ואיך שהוא נולד לדבריך המשפחה מתחילה 'לקלקל' אותו.

כן, במלוא הקצב. וזאת רק ההתחלה, אחר כך הקלקול ממשיך כשהוא מתמכר לתשומת הלב הזאת ומתחיל לדרוש אותה. הוא גדל כאילו הוא מרכז העולם, הכל מגיע לו. לא מלמדים אותו שהוא חלק ממערכת.
אני רואה את הילדים הבדואים בבקעה, הם חלק ממערכת. התינוק נולד ומקבל הרבה אהבה אבל לא מבלבלים לו את המוח. מהרגע הראשון הוא חלק מלהקה. הוא לא מקבל יותר מדי תשומת לב. בחברה המערבית הילד הוא מרכז המערכת וכל השאר הם סוג של עבדים שלו. ואם תיקח את זה ממנו הוא יקבל התקפת זעם וכולם יפחדו. זה מה שקורה היום: ההורים מפחדים מהילדים. זה אחד האסונות הגדולים ביותר, כי ההורים הם הסמכות והדוגמא האולטימטיבית של הילד. הוא כמו ספוג - סופג כל דבר מההורים. וברגע שמתחילים לפחד ממנו הילד קולט את זה מייד ומתחיל לנצל את זה. וזו כבר השחתה.

הוא חושב שהוא יכול להסתדר לבד, כי מבחינתו כל מה שהוא מקבל זה מובן מאליו.

הוא לא מקדיש לזה מחשבה - הכול מגיע לו. וזה שההורים מפחדים זו בעיה קשה, בגלל שהם נותנים לו כל כך הרבה כוח כמרכז המעגל, כל התקפת זעם שהוא מקבל מערערת אותם לגמרי. הוא בעצם עושה להם טרור והם מפחדים ומעדיפים לרצות ולפצות אותו כדי לקנות לעצמם קצת שקט. הילדים נהפכים לדיקטטורים שצריך כל הזמן לרצות אותם.

זה תהליך של ריצוי, שהוא פוגע תמיד בזה שמרצה.

ופוגע גם בזה שמרצים אותו.
אבל בוא נעבור עכשיו למגע גופני, זה אלמנט מאוד חשוב מבחינתי משום שאני עובד עם הגוף ואני רואה את זה ביום יום. אני לא דחפתי את הילדים שלי לעשות טאי צ׳י. אבל לימדתי אותם דרך מגע גופני. מגע גופני הוא חיוני: להחזיק אותם על הגוף, להניק, לחבק, לשחק. אבל לא לזרז תהליכים, כפי שאני רואה הורים שעוזרים לילדים שלהם לעמוד בעזרת נדנדות שמזקיפות אותם. תהליך ההתפתחות של הגוף הוא מאוד מאוד חשוב וצריך להניח לילד לצמוח באופן טבעי.
הוא מתחיל לזקוף את הראש ולמתוח את עמוד השידרה. חשוב שהוא יעבור דרך כל השלבים האבולוציוניים האלו מבלי לתת לו עזרים, עד שיוכל ללכת לבד. ואחר כך משחקים פיזיים, ללכת יחפים בלי נעלים על האדמה, לטפס על עצים. לא להגן עליהם כל הזמן ולא לנטוע בהם פחד, כמו "תיזהר... אתה תיפול! אמרתי לך!"
לדוגמא, בניתי להם בית על העץ, בניתי רק משטח בלי גדר. הגיע דוד שלי ואמר: תעשה לי טובה תבנה מעקה מסביב. כדי שהם לא יפלו. אמרתי לו אם אבנה מעקה הם לא יזהרו. כל המשחק הגופני חשוב מאוד לגוף ולנפש כי אנחנו חלק מהאדמה, מהפלנטה הזאת. הילדים גדלים היום ללא מגע עם אדמה, הם לא נוגעים בחיות. החיות חיות רק בטלוויזיה, כשהולכים למגרש משחקים הוא תמיד מרופד עם משחקים מיוחדים לילדים.

ברמת סיכון מאוד נמוכה.

ככל שרמת הסיכון נמוכה יותר זה מקהה את החושים של הילד.

הסביבה הטבעית משתנה, עוד מעט מכוניות יהיו אוטונומיות. הכול בעיר מרוצף ונוסעים על אופניים וקורקינטים חשמליים. אולי הילד לא צריך חיות וללכת יחף, כי הוא גדל לסביבה חדשה והוא מתאים עצמו לסביבה. זה עידן אחר מזה שאתה גדלת בו.

הנקודה שמשהו בהתפתחות המוטורית/טבעית נחסם שם. כשאני משחק בחומרים, מרקמים ומשטחים טבעיים זה נותן גירוי למוח. והוא מתפתח בצורה מסוימת. ברגע שאני מונע את הגירויים האלו. המוח מקבל הרבה פחות מידע. כי הסביבה המודרנית היא כל כך דלה יחסית לטבע. הכל מפלסטיק, ומסכי המחשב והטלוויזיה רק נותנים תמונות של דברים, לא את הדברים עצמם. אין לה את העושר שיש לטבע והמוח מתפתח רק ברובד המנטאלי.

אבל אולי הילד צריך להתפתח לפי הנסיבות החדשות והעתיד הצפוי לו. לפי הדרך שהעולם מתפתח?

אני מבין, אבל למרות זאת אני רוצה להגן עליו מהעולם ולייצר עבורו סביבה שהיא הכי קרובה לטבע כדי שיתפתח בכל הרבדים. שלא יהיה בטטה אלא אדם שיכול לתקשר עם אנשים והסביבה.

האם אתה רואה הבדלים בין אנשים צעירים שבאים לטאי צ׳י ובין אנשים מבוגרים? מבחינת התפקוד הפיזי שלהם?

קשה לומר, כי אנשים שמגיעים לטאי צ׳י הם אנשים שעוסקים בתנועה. אבל לי זה נראה לי נקודה מאוד חשובה. כי אני רואה ילדים בגיל 5-4 שיושבים מול מסכים אוכלים ג׳אנק פוד ואני רואה את זה על הגוף שלהם. כשאני הייתי ילד אני לא זוכר ילדים חסרי תנועה. היום אני רואה ילדים עם עמוד שדרה קורס, גוף ללא חיוניות. זה לא משהו שהייתי רוצה שיקרה לילדים שלי. כשהיינו ילדים שיחקנו כל הזמן בחוץ. היום הילדים לא יוצאים לשחק. משחקים במחשב בבית או הולכים לחוגים, הפעלות או entertainment. ואם הם עושים פעילות גופנית, היא תמיד מאורגנת. אני רואה בפארק את ההורים מביאים את הילדים שלהם בני 3 או 4 לחוג כדורגל עם תלבושות, מאמן וכל האביזרים. וההורים יושבים בצד ומדי פעם מרימים את הראש מהפלאפון וצועקים "כל הכבוד". למה? איזה דוגמה הם נותנים לילדים? הילדים לא יכולים לשחק לבד? ואם הבן שלך רוצה לשחק כדורגל, למה שלא תשחק איתו אתה?

אבל זה לא גרם לקונפליקט אצל הילדים שלך? איך שהם חיים לעומת החברים שלהם?

כל בית שונה. אצלנו מתנהגים ככה ואצל החברים איך שנהוג אצלם. למשל כשהילדים גדלו לא הייתה לנו טלוויזיה בבית, אבל הם הלכו לחברים וראו טלוויזיה שם.
האנתרופוסופים אומרים שלימוד מנטאלי בגיל הרך מזיק ושההתפתחות המוטורית והרגשית חשובה פי כמה בגילאים האלה. היום מתחילים להכין את הילדים לבית ספר כבר בגיל שנתיים.

כי היום הילדים צריכים לדעת הרבה, להיות מוכנים לעולם.

למה צריכים לדעת הרבה? חשוב שיהיו מחוברים לעצמם וזה יתן להם בבוא הזמן את היכולת ללמוד ולהתמודד עם העולם - במקום להעמיס על הילד את מה שממילא יעמיסו עליו עוד כמה שנים.

אי אפשר למדוד עד כמה הילד מחובר לעצמו. אבל אפשר לבדוק אם הוא יודע לקרוא או לעשות תרגילי חשבון בסיסיים.

אינטליגנציה זה לא מבחני I.Q או פסיכומטריה.

זה לא ברור למה אתה מתכוון ב'להיות מחובר לעצמו', לא רואים את זה בעיניים או בחושים.

בטח שרואים. הילד ערני יותר, סקרן יותר, יצירתי יותר. הרבה פעמים, כשבאו אלינו חברים של הילדים לשחק, הם היו אומרים אחרי שתי דקות "משעמם פה, אין מה לעשות!".

הם חיפשו גירוי חיצוני.

כן, והילדים שלי התפלאו. הם אמרו "למה? יש לנו מלא דברים לעשות, נאסוף ראשנים, נטפס בחבל לבית על העץ, נסתכל על התרנגולות ממש עולם ומלואו". אבל החברים אמרו "זה משעמם. אין כאן כלום". זה הצחיק אותי להיתקל בזה. לכן חשוב לפתח בילד ערנות, סקרנות ויצירתיות ולשמר את התכונות האלה אצלו. אז לא תהיה לו בעיה להתמודד עם העולם המנטאלי שסביבו והעולם הזה לא יקבור אותו. כי נשתמרה בו שלמות שקשה לפצח אותה (המילה אינדיבידואל מגיעה מ un-dividable, שאי אפשר לפצל אותו). אבל אם הוא כבר 'מנותק מעצמו', אין לו לאן לחזור.

השלמות הזאת היא הכוח שלו.

לכן חשוב כל כך לשמר אותה. אם הוא יושב בשקט, חשוב לתת לו לשבת בשקט. אני זוכר שהילדים היו מסתכלים על נמלים במשך שעות, זאת חוויה פסיכדלית. אבל מי מסתכל על נמלים היום?

יכול להיות שזאת אחת הסיבות שילדים לא ישנים טוב בלילה?

למה? מה זאת אומרת?

שהם קמים באמצע הלילה, רוצים מוצץ, רוצים את אבא ואמא.

דווקא הילדים שלנו התעוררו מלא פעמים בלילה, אפילו שהם ישנו איתנו במיטה עד גיל מאוחר יחסית, וזה היה מתיש בטירוף. רק כשהם הפסיקו לינוק בגיל שנתיים בערך הם התחילו לישון טוב.

אצלנו הילדים ישנו בנפרד, ואם היו מתעוררים בלילה היינו מלווים אותם חזרה למיטה שלהם. אבל למה חשבתם שזה נכון?

כולנו אוהבים לישון עם גוף חי לידנו, מישהו חי ונושם. זה הרגיש נכון עבורנו. בשבילי זה חלק מהנינוחות הגופנית. כשנוח לך עם הגוף נוח לך עם מגע של אחרים. המגע הגופני מכין את הילד ליחסים כשיגדל ויהיה מבוגר. כי הוא ידע לתקשר גופנית ונפשית עם אנשים, ובמיוחד במערכת הזוגית שלו. זה הבסיס לאינטימיות ולמיניות נכונה. אני לא יכול לפתח אינטימיות אם אני מבודד בעולם משלי. וכאן אנחנו נכנסים כבר למיניות בריאה לעומת מיניות מנטאלית - כמו פורנוגרפיה. אבל זה כבר נושא בפני עצמו.
בכלל חשוב ללמוד איך לחיות ביחד. יש מערכת משפחתית שכולנו חלק ממנה, וכולנו מתפקדים ומשתמשים במה שיש. כשנכנסנו לבית שאנחנו גרים בו, לא היה לחדרים דלתות ומעולם לא טרחנו לשים דלתות. אפילו את השירותים אי אפשר היה לנעול. אז מצד אחד הכול משותף ומצד שני, צריך להבין שיש חוקי בית, שהילדים הם חלק מהמערכת ולא אדוני המערכת (וזה כולל את עבודות הבית: להוריד כלים מהשולחן, לזרוק אשפה וכו'). זה צריך להיות מאוד ברור מהם חוקי הבית ולי כהורה יש את הסמכות להחליט.
ואם כבר מדברים על חוקי הבית. אז חלק ממש חשוב מחוקי הבית זה שאין מצבי רוח רעים בבית. זה משהו מאוד חשוב שלמדתי מבארי: "No unhappiness in the house".
אין דבר כזה שהילד יצעק ויצרח או יתבכיין ויסתובב עם פרצוף חמוץ וזה כולל גם אותנו, ההורים. זה לא אומר שאין בעיות, אבל בעיות פותרים. יש בעיה? אנחנו נעזור לך לפתור אותה כמה שאנו יכולים. ואם לא מצליחים לפתור אותה אז אין מה לעשות. זה לא סיבה להסתובב עכשיו זועף במשך שבוע כי אנחנו לא מסכימים או לא הצלחנו לפתור את הבעיה. זה זיהום אוויר - כאילו אני מכניס משהו ממש מסריח לאמצע הבית ומשאיר אותו שם לשבוע. זה משפיע על כולם. אז אני אומר: "לא. מצטער. אני לא מסכים לזה אצלנו".

רגע, ומה קורה במצבי קונפליקט? למשל אנחנו יושבים לאכול ארוחת ערב ביחד ולא בא לילדים לשבת ליד השולחן. אז אתה צריך להיות אסרטיבי כדי שהם יעשו משהו שלא בא להם. ומצד שני מרחם עליהם, כי אתה אוהב אותם ולא רוצה שהם יהיו במצוקה. ומצד שלישי אתה רוצה להגיד שלא הכל טוב בחיים. יש אילוצים.

אני אספר לך סיפור:
אנחנו יושבים לאכול ארוחת צהריים והקטן שלנו בוכה ומיילל שהוא לא רוצה מרק. נותנים לו משהו אחר והוא דוחף את זה וצועק שהוא כן רוצה את זה, לא רוצה את זה, וכן הלאה... כולנו מכירים את הסיטואציות האלו. לבסוף אשתי תופסת אותו, מוציאה אותו החוצה ואומרת לו "אם אתה רוצה לבכות אז תבכה בחוץ - כשתגמור, תחזור". צעקות ובכי בחוץ ולאחר כמה דקות שקט ואנחנו שומעים דפיקות בדלת. אשתי פותחת את הדלת והוא מכריז: "גמרתי". "יופי" אומרת אשתי "אז בוא לאכול איתנו". הוא נכנס, אוכל את המרק וכולם מרוצים. זה נהפך לחלק מהמיתולוגיה המשפחתית שלנו.
העניין הוא שאני לא רוצה לחיות כל הזמן בהפרעות. אנחנו חיים כמשפחה וכל אחד עושה את מיטב יכולתו. ההורים יוצרים את המערכת שבה אנו חיים וצריך לקבל את זה. ואני לא מדבר על משהו בלתי סביר. הילד צריך להבין שההתפרצויות הרגשיות שלו הן לא לעניין.

אם יש לך מצב רוח רע, אז צא החוצה?

זה היה במקרה המסויים הזה, אבל בגדול, אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור לך לפתור את הבעיה. לפעמים אנשים אומרים אני לא יודע למה אני מצוברח. זה לא נכון. כל אחד יודע בדיוק למה הוא מצוברח.

אולי הוא לא יודע לשתף את הסיבות למצב רוח הרע שלו, או שהוא לא יודע להסתכל פנימה ולזהות את הבעיה?

אחד מהשניים. אבל אפשר בקלות לברר מה קרה. האדם מטבעו לא במצב רוח רע אלא אם משהו מפריע לו.

נכון, ככה הרעלים האלו לא מצטברים.

זה היה אחד החוקים של בארי, ורוב האנשים שאני אומר להם את זה מסתכלים עלי בתדהמה ואומרים: אתה לא יכול להחליט עבור הילד לא להיות במצב רוח רע. ואני שואל, למה לא? אני מלמד אותו להתמודד עם הדברים שלו בו ברגע ולא למשוך בעיות לשבוע לשבועיים ויותר.

אתה רואה אנשים מסתובבים עם מצב רוח רע כל החיים.

והחוק הזה כולל גם אותי ובת זוגי גם לנו אסור להסתובב עם מצב רוח רע. אני לא יכול לדרוש את זה מהילדים ולא לקיים את זה בעצמי. אתה מכיר את זה שמישהו מסתובב כועס עם פרצוף חמוץ וכשאתה שואל אותו מה הבעיה הוא עונה: אני לא רוצה להגיד!

זאת גם צורה למשוך תשומת לב.

זה פאסיב-אגרסיב והילדים לומדים את זה כבר בגיל צעיר. אם בתור ילד אתה משתמש במניפולציה הזאת, אז בטח שתשתמש בה גם בתור מבוגר. וככה אי אפשר לנהל מערכות יחסים. כי כל פעם שמשהו לא יקרה לפי רצונך - וכל הזמן קורים דברים לא לפי רצונך - זה לא לעניין להיכנס לבור שחור שמושך תשומת לב מכל מקום.

וכשהוא יתבגר והעזרה תמעט להגיע, הוא יאשים את העולם בבעיות שלו.

מהניסיון שלי הדרך הזאת פשוט עבדה. יכול להיות שהיה ריב או ויכוח  שנמשך חצי יום וזהו, זה היה נגמר. לא היה דבר שלא היינו מסיימים. ובמיוחד הקפדנו שהכול יסתיים לפני שהולכים לישון (כי אי אפשר לישון טוב ככה). כל התפרצות רגשית כזו הייתה מסתיימת בטוב.

ואם קיימת מחלוקת בין בני הזוג? יש חוקים של אבא וחוקים של אמא והילד מנסה לתמרן ביניהם.

זה מצב הרסני לילד. כי יש לו שני הורים וברגע שהם בריב, ברור שהוא סופג את הריב הזה וזה יוצר אצלו קונפליקט פנימי, כי הוא סופג הכול מההורים.

והוא מתחיל לשחק ביניהם.

היום נהוג לחשוב שטובת הילדים קודמת לכל דבר אחר. אבל אם כל הורה רואה את טובת הילד אחרת, אז אני אומר שטובת הילדים היא שההורים יהיו קודם כול בהרמוניה.

אבל ההורים לא יכולים להבין את ההרמוניה הזאת לפני שהילד נולד. כי התפיסה הרגשית שלהם כלפי הילד מתפתחת רק כשהוא יצא לאוויר העולם.

נכון, אבל צריך להבין (וזה משפט שיכול לזעזע הרבה הורים) שהאהבה של ההורים קודמת לאהבה של הילד. אם ההורים לא מסוגלים להיות ביחד ולתפקד כצוות, זה כמו שני סוסים שמושכים את העגלה כל אחד לכיוון אחר. הם מוכרחים לפתור את הבעיות ביניהם כדי שהילד לא יספוג את הקונפליקט הזה לתוכו.
אז אם ההורים אוהבים את הילד, כדאי שיאהבו זה את זו דבר ראשון.

וגם אחרי 30 שנים, כשהילדים כבר עזבו את הבית, אתה זה שנשאר עם בן/בת הזוג. ואתה לא רוצה לשאול את עצמך - מי זה? עם מי אני חי? אני כבר לא מכיר אותו.

הרבה אנשים נשארים ביחד כדי שהילדים לא יסבלו. אבל מה זה? הם ביחד רק כדי שהילדים לא יסבלו מהפרידה שלהם? הם היו צריכים לעבוד על זה לפני כן.

זה לא פשוט.

נכון, זה לא פשוט. אבל זה אפשרי. זו שאלה של סדר עדיפויות. אם הזוגיות שלי בעדיפות ראשונה אני אעשה את מה שאני יכול כדי להסדיר אותה. ואם לא נצליח אז ניפרד. אבל אני מאמין שאם אנשים נפגשו, אהבו ועשו ילדים יש סיכוי מאוד גדול שהם יוכלו לפתור את הבעיות ביניהם.
יכול להיות שאנשים לא יבינו את זה ויאמרו שזה אידיאל, אבל אם הזוגיות חשובה לנו נוכל לפתור את הבעיות. זה לא בלתי אפשרי. אהבה ביני לבין בת זוגי היא המתנה הכי טובה לילד! טובה יותר מכל המתנות שהוא יקבל אי פעם. אז איזו מתנה אנחנו נותנים לילדים שלנו – הרמוניה או קונפליקט?.

זה בעצם הסדר הטבעי של הדברים. קודם כל אחד היה בנפרד, אחר כך נוצרה זוגיות, ורק אחר כך הצטרפו הילדים. אבל יש לזה עוד אספקט – הגנה מהמשפחה המורחבת.

למה אתה מתכוון?

כל הדודות והסבתות חושבות שהן יודעות לגדל את הילד יותר טוב ממך, ופתאום כל העולם מתערב לך בגידול הילדים. כולם רוצים להשפיע וההרמוניה הזוגית היא החומה ששומרת מפני התערבות זרה של המשפחות.

בהחלט.

נתקלתי בזה פעמים רבות בחיים שלי והייתי מאוד קשוח איתם, כי רציתי לבנות את חיי עם זוגתי איך שמתאים לנו ולמנוע התערבות של אחרים. אבל היום כשאני סבא ולילדים שלי יש ילדים אני רואה שזה מאוד קשה לא להתערב – זה קטע אמוציונלי מאוד חזק, לקחת צעד אחד אחורנית ולומר: אלה הילדים שלהם והם יתמודדו בדרכים שלהם. ולמרות שיש לי ניסיון אני צריך לשמור מרחק ולעמוד מהצד. לא להתערב אם לא שואלים אותי.

ככה לומדים. אבל תמיד שווה להקשיב לעצות, רק צריך להיות ברור שאני זה שמחליט, שלא יכפו עלי דברים.
התפקיד שלי כהורה הוא מצד אחד להגן על הילדים, אבל מצד שני לאפשר להם להתמודד. צריך למצוא את האיזון, הילד גדל והולך לגן ולבית הספר, ובתי הספר נעשים קשים ותובעניים. ואז חושבים אולי לשלוח את הילדים לבית ספר מיוחד, בית ספר פתוח. אבל זה יכול להשאיר אותם בחממה שהם לא ממש צומחים בה. צריך להחליט מה נכון בהתאם למצב. אבל אם בשנים הראשונות הם גדלו מבלי לאבד מגע עם עצמם, זה ישמור עליהם אחר כך כשהם יצאו לעולם. ועם תמיכה מהבית הם ידעו איך להתמודד עם בית הספר. כי ההתמודדויות האלו גם חשובות.

אז כמה לתת להם להתמודד לבד עם העולם, וכמה לעזור להם? היכן הקו עובר?

אני אספר לך כמה מקרים. צילצלה אלי יום אחד אמא שאומרת שהבן שלי ועוד כמה ילדים הציקו לילדה שלה בבית ספר. שאלתי אותו: "הצקתם לה?" "כן" הוא ענה. "והיית רוצה שיציקו לך באותו האופן?" "לא". "אז נלך עכשיו להתנצל" אמרתי. הלכנו לבית של הילדה והוא ביקש סליחה. הוא לא אהב את זה. אבל מבחינתי זה היה אקט חינוכי.
סיפור נוסף: בגיל 11 או 12 הבן הלך עם חברים לים, דג דג, והביא אותו הביתה בצנצנת. אמרתי לו: "הדג בצנצנת ימות. אז יש שתי אפשרויות, או שנאכל אותו או שנחזיר אותו לים." (זה היה דג קטנטן בגודל של אצבע) ההחלטה הייתה להחזיר אותו לים. נסענו לחוף והוא שחרר אותו למים.
הפעולות הקטנות האלו מאוד חשובות כי הן נותנות להם כיוון. אני עושה את זה מתוך המצפן הפנימי שלי - לא רק בגלל שזה חשוב לי, כבן אדם, אלא כדי שהם יקלטו את המשמעות (או אפילו הקדושה) של החיים: לא לפגוע היכן שלא צריך.
ואם מדברים על החיים אז חשוב גם לדבר על מוות. לפעמים מבוגרים הולכים עם ילדים ורואים איזושהי חיה מתה. נניח חתול. והם מסובבים את הראש ואומרים "איכס-מגעיל - אל תסתכל". כשהיינו נתקלים בחיה מתה היינו בוחנים אותה מקרוב (ילד שלא דחפו לו פחדים לראש יהיה סקרן לראות את זה). או כשהחתול או הכלב שלנו מת, היה חשוב לי לערב אותם: להסתכל על הגופה, להיפרד מהחתול, הכלב או הציפור, ולקבור אותם. כדי שהילד יראה מה זה מוות עין בעין ולא רק בסרטים.

זאת דרך להכין את הילדים למוות של הסבא וסבתא ואחר כך של ההורים.

לא רק זה, זו גם דרך לחבר אותם לחיים. כי סיטואציות כאלו מעמיקות את החיבור שלנו לחיים והחיבור לחיים ממתן את הפחד ממוות. וההיפך - ההתעלמות והניתוק מגבירים את הפחדים.
זאת הדרך שלי להעביר להם סוג של אמיתות שהגעתי אליהם במהלך החיים שלי. ילד קטן יכול להבין את זה בקלות אם אדבר איתו בשפה פשוטה. וזה מאוד חשוב, כי אני מלמד אותו מינקות להתחבר לדברים פשוטים שהפכו למאוד מורכבים בחברה שלנו.
השיחות האלו הרבה יותר חשובות מכל האינפורמציה שהם מקבלים. ובכל פעם שהיה פתח לשיחה כזו הייתי מנצל את ההזדמנות. ככה אני יוצר ערוץ קומוניקציה עם הילדים. אני מדבר איתם על דברים משמעותיים בדרך שמעניינת אותם. הרבה פעמים אני רואה שלהורים אין קומוניקציה אמיתית עם הילדים. עם הילדים שלי אני מדבר עד היום על כל דבר למרות שהם כבר גדולים, כי ערוץ הקומוניקציה נשאר פתוח. הורי למשל לא ידעו כלום על מה שקורה לי. חיינו בשני עולמות שונים ואף אחד לא שאל שום דבר.
מצד שני חשוב לא לשבת להם על הווריד. היום אני רואה שכשהילדים נוסעים לטייל בהודו, ההורים מצטרפים אליהם תוך זמן קצר. אם ההורים שלי היו מגיעים להודו כשהייתי שם הייתי 'מקבל חררה'. מה אני צריך את ההורים שלי בהודו? הילדים לא אמורים לספק את החוסרים שלי. הם חיים את חייהם.

כן, במקרים רבים ההורים חיים דרך הילדים. מנסים להגשים דרכם את מה שלא עשו בעצמם, או מפתחים איתם קשר תלותי.

כאן אנחנו סוגרים מעגל. אם אני, כהורה, מחובר או שלם עם עצמי (un-dividable), אני אשחרר את הילדים שלי לדרכם. אני לא אצמד אליהם כמו תמנון, כי יש לי חיים משלי והם לא אמורים לחיות למעני.

בעצם גידול ילדים לא נפסק לעולם, ורמת המודעות צריכה להתפתח ולעלות כל הזמן כדי להכיל תינוקות, ילדים, ילדים בוגרים ,ילדים נשואים ילדים הורים. זה בעצם מה שמפתח אותנו. אז אם נחזור לשאלה הראשונה למה אנו עושים ילדים? התשובה היא שכשהם מתפתחים אנו מתפתחים יחד איתם.

בהחלט, לכן חשוב להיות ב'surrender' למצב, כי זה מה שמפתח אותנו.

וכל פעם שאנחנו עולים מדרגה, אני רואה איך הילדים מגדלים אותי באותה מידה שאני מגדל אותם.

----------------------------------