כל מי שישר מספיק עם עצמו יודע שהוא מתחמק כשהוא אומר "אני לא יודע למה אני מצוברח". אני הוא זה שמסתובב עם פרצוף חמוץ - ולכן זה ברור שאני יודע מה מציק לי. ועדיין, מרבית האנשים מתחמקים מהאמת ואומרים "אני סתם מצוברח" או משתמשים במשפט פופולארי אחר: "אני לא רוצה לדבר על זה". לכן חשוב כל כך להמחיש את זה לילדכם כמה שיותר מוקדם.
 
"זה הדבר החשוב ביותר אצלנו, בני (או בתי), אנחנו לא מעוניינים בזעף, טינה ושאר מצבי רוח האלה בבית שלנו; לא מעוניינים בסבל שידבק בקירות.
 
"נכון שהקירות פה בקיום בנויים מבלוקים וטיח שאפשר לגעת בהם – כמו שאפשר לגעת בגוף. אבל מאחורי הגוף, כמו מאחורי הבלוקים, נמצאת הנפש: המקום בו אתה חש אהבה, כעס או עצב. כל התחושות האלה מגיעות מהנפש. הגוף שלנו הוא לא רק בשר ועצמות. אנרגיה נפשית שוכנת בתוכו. והקירות של הבית סופגים ומהדהדים את האנרגיה הזאת. לכן, בדיוק כפי שהד הצעקה חוזר אליך כשאתה צועק אל הקיר, כך חוזר אליך גם ההד הנפשי. ובבתים שהסבל השתלט עליהם, הטינה, הכאב והזעם נטמעים בקירות וממשיכים להדהד. ואנחנו לא רוצים אווירה עכורה כזאת בביתנו, לכן אנו מנסים לשמור על ניקיונו. זוהי מטרתנו."
 
זוהי תחזוקת בית אמיתית.
 
"אבל אולי לא תוכלו לספר את זה לאחרים, כי הם יחשבו שאנחנו קצת משונים. אבל זה לא משנה. ככה אנחנו חיים. אנחנו משתדלים ככל האפשר למנוע מהרגשיות הזאת לחדור לתוכנו, לחדור לביתנו ולמשפחתנו."
 
וחשוב גם ולהסביר להם איך לעשות את זה. יושר לב הוא המפתח: "אם אני כועס, עצבני או נרגן, אז תשאל אותי בבקשה, "אבא, משהו מטריד אותך?" ואז עליי להיות ישר ולקלוט שהכעס שלי הוא שלי; ואני צריך להיות אחראי מספיק ולוותר עליו. אתה יכול גם להמשיך לשאול "אבל למה אתה כועס, אבא?" ואני חייב להבין שמה שלא תהיה סיבת הכעס, זה בהחלט לא לעניין להסתובב כעוס בבית. לכן אנסה לעשות את כל מה שצריך כדי לפתור את העניין. ומה שנכון עבורי, נכון גם עבורך. וכל אחד מאיתנו משפיע על רעהו."

כמובן שזה יעורר התנגדות אצל הדודה או השכן ממול שיסבירו לכם שאתם לא מציאותיים: "תנו לילדים להיות מצוברחים. זה נורמאלי. הם צעירים מדי ולא מבינים..." אבל מה שנורמאלי אינו בהכרח טבעי.


(מתוך 'על גידול ילדים באהבה, צדק ואמת')

למאמרים