הדרך להגן על עצמך מפני הצער המצפה לך בעתיד היא להתחיל היום, עכשיו, לקחת אחריות על החיים. אנחנו לוקחים אחריות על מה שקורה לנו בחיים, אבל לא על החיים עצמם. אנו עובדים קשה כדי לתמוך באנשים שאנו אוהבים, דואגים לשלומם ולרווחתם, ומנסים כמיטב יכולתנו להבטיח את עתידם - שאנו מקווים כי יהיה טוב וממושך. כך אנו לוקחים אחריות על נסיבות החיים.

לעשות ביטוח חיים בשווי מליון שקל זה לקחת אחריות על נסיבות החיים, לא על החיים. אבל פוליסת הביטוח הזאת וכל האהבה ותשומת הלב שאתה מעניק לילדיך ואהוביך אינן עומדות להקל, ולו במעט, על הייסורים שהם יעברו כשתמות - או על הייסורים שתעבור אתה כשהם ימותו.

אז איך לוקחים אחריות על החיים?

הפסק לחיות בדמיון. תפוס את האמת בדבריי. התמודד בכל יום ובכל רגע עם עובדת החיים, ולא רק עם גישת פוליסת הביטוח שעל פיה אנו חיים. עובדת החיים היא מוות: ילדך, אשתך, בעלך, אהובך, אביך ואימך, ושאר האנשים שאתה אוהב - הולכים למות.

אתה חושב שזה ידוע לך? שכבר הפנמת את העניין?

כאשר מותם של יקיריך יגיע, הוא יהמם אותך, יהרוס אותך. אתה לא תהיה מוכן, הלא כן? אילו היית מודע באמת לעובדת החיים היית מוכן - והמוות היה מאבד את כוחו לצלוב אותך. אבל כשהמוות יגיע, אתה תתייסר בדיוק כמו כולם לפניך. מכיוון שכולם משוכנעים שהם יודעים את זה – וזו אינה האמת. אם אחד מאהוביך ימות בעוד עשר שנים, זה יהיה נורא בדיוק כאילו זה קרה עכשיו, הלא כן? עשר שנים מלפני עשר שנים - זה היום! אילו זה היה קורה היום, האם היית מוכן יותר? האמת היא שאינך מאמין במוות. מוות הוא משהו שקורה לשכן בבניין, לא לך.

הרי כשאהובך ימות, אתה תאשים את הגורל או משהו אחר; אתה תגיב כאילו הוליכו אותך שולל, כאילו זו הפעם הראשונה שאתה שומע שזה עולם שמתים בו. בקיצור, אתה עומד לנהוג בחוסר אחריות, בחוסר בגרות - כאילו לא למדת כלום על חיים, מכיוון שחשבת שמדובר אך ורק בנסיבות החיים. החיים מלמדים אותנו לחיות עם המוות: כשהמוות יכה בך - תבין זאת.

אבל החברה והאנשים שסביבך יציעו לך ניחומים במקום פתרונות.

הם יעזרו לך לשכוח את השיעור ולטפח תקווה מחדש. ולכן תסבול שוב ושוב בכל פעם שהמוות יכה במישהו שאתה אוהב; בדיוק כפי שיסבלו ילדיך, ילדיהם של ילדיך, ויתר אהובי לבך - מכיוון שלאיש לא היה מספיק זמן או אהבה להתמודד עם האמת.

מאז ילדותך כששאלת את שאלתך הראשונה על המוות, החיים מנסים להראות לך שוב ושוב שזהו עולם של מוות. אבל הם לא מצליחים לחדור מבעד למסך הדמיון - מבעד להפרעה הנפשית שמספרת לך שזה עולם של תקווה. אין תקווה בעולם. התקווה היחידה היא לראות זאת.

כמובן שמאחורי העולם הזה נמצא העולם האלמותי של החיים - אלמותי כמו הדרורים שתמיד כאן. אבל עד שתבין שכל דרור מת, שכל חיית מחמד שבכית עליה כילד אינה שונה מהאדם שאתה אוהב עכשיו, לא תוכל לקחת חלק בחיים שאינם נקטעים במוות - ולכן אין בהם צער.

אחריות על החיים משמעה גם אחריות על יקיריך. אבל שוב אתה מתחמק מאחריות. אתה אמנם עושה את מיטבך, במיוחד עם ילדיך, אבל מיטבך אינו מספיק טוב. ומה בנוגע למבוגרים שאתה אוהב? להיות אחראי משמעו להתחיל לדבר בגלוי עם אהוביך על המוות. זוהי אהבה אמיתית. כי אם אתה באמת אוהב אותם, איך תוכל להניח להם לעבור דרך מסכת הייסורים והיגון שמותך יעורר בהם?

אל תניח למוות להפתיע אותם. דברו על כך בבית. דברו על המוות כפי שאני מדבר איתך עכשיו. דברו על כך בקביעות. אל תניח להם להתחבא יותר. קרא את דבריי שוב ושוב עד שתקלוט את הרעיון. עודד את אהוביך לקרוא את הספר או קראו אותו יחד בקול רם עד שתוכלו לדבר על כך בגלוי. ואם הם יסרבו להקשיב? - רק מעטים מוכנים להקשיב; להגיע אליהם זהו עמל האהבה. אהבת אמת אינה דבר קל.

הנח גם לילדים לשמוע.

שתף תמיד את הילדים. אל תנסה לגונן עליהם, למען השם. הם העתיד של הידע הזה. הם יודעים על המוות הרבה יותר מאיתנו, לפני שאנו מחדירים לתוכם את הפחדים והחששות שלנו. בימינו, הילדים מתחילים לפחד מהמוות מוקדם יותר מאי פעם. אפשר לראות זאת באופן בו הם נרתעים מהגווע או מהמת, במקום לעמוד ולהתבונן מתוך סקרנות ותום טבעיים. וזו אינה בהכרח אשמתך: ההפרעה הנפשית הזאת מחלחלת לתוכם כיום יותר ויותר מוקדם.

הקשב לשאלות הילדים. הקשב להבחנותיהם. אבל אל תמסור להם דבר מלבד את העובדות והאמת. המחש תמיד את דבריך בדוגמאות מחיי היומיום, בחווייתם האישית - לא בדמיונם. אל תבקש מהם להאמין בדבר. העובדה היא שהמוות הוא רק גוף מת. האמת היא שהחיים הם לעד. בשני המקרים אין צורך להאמין בדבר.

קח את הילדים לגינה או לפארק. הראה להם מוות: גופות מתות בכל מקום - עלים מתים, צמחים מתים, עצים מתים חרקים מתים, דבורים מתות, ציפורים מתות. ואז תראה להם חיים: החיים שופעים בכל מקום. שאל אותם, "אתה זוכר שהיית מת?" אם התשובה היא "לא," אתה יכול לומר, "זה מכיוון שמעולם לא היית מת. כי אין מוות, רק גופות מתות כמו אלו." אם התשובה היא "כן," תוכל לומר, "אם אתה זוכר שהיית מת, הרי ברור שמעולם לא מתתַּ, הלא כן?"

"אבל לא מַתתי עדיין, אני רק בן שלוש או ארבע."

"לא, ולעולם לא תמות - רק גופך ימות."

"סבא מת."

"לא. הגוף של סבא מת."

ואם הילד (או המבוגר) יאמר, "אבל לאן הולכים כשמתים?", תוכל להשיב, "אתה חוזר למקום ממנו באת, בדיוק כמו העלים, הציפורים והעצים כשהם מתים."
"אבל באתי מהבטן של אימא."

"לא בדיוק. גופך יצא מהבטן של אימא, בדיוק כמו שהעלה יצא מהעץ, העץ מהאדמה והציפור מהביצה. אבל אתה יותר מגוף, אתה חיים - כמו היופי החי של הציפור, העץ או העלה. אתה קורן מתוך גופך כמו הירוק היפה והחי של העלה הזה; ראה איך אתה קורן מתוך גופך עכשיו שאתה מדבר איתי; כמה מתוק ומלבב אתה נראה. אף אחד לא נראה ככה כשהוא מת. בגוף מת, כמו בעלה מת, אין חיים, מכיוון שהחיים שהיו בהם – החיים שאתה עכשיו - פשוט חזרו למקום שממנו הם באו.

"בכל לילה כשאתה הולך לישון אתה שוקע אל תוך גופך, הלא כן? כשאתה מת אתה שוקע עמוק יותר אל תוך גופך - בדיוק כפי שהירוק החי והיפה של העלה הזה שוקע ושב אל מקורו כשהוא מת.

"החיים שמזמרים בשמחה בציפור או צוחקים ואוהבים בגופך שלך, לעולם אינם מתים. הבט סביבך: החיים שופעים בכל מקום, שמחים ויפים, מכיוון שהם יודעים שאין מוות; שהמוות הוא רק גוף מת."

ואם הילד ישאל, "אבל מה קורה כשאנו מסכנים ובוכים - מה יפה בזה?"
תוכל להשיב, "נכון, אבל אנשים בוכים ואומללים מכיוון שאינם יודעים את האמת על מוות. האם תעזור לי להראות להם - וכך להכניס עוד קצת חיים ושמחה לעולם?"


(מתוך 'הרשו לי לדבר איתכם על מוות')