אף אחד מהחושים שלנו אינו ממשי, אבל כל החושים יחדיו יוצרים מרכז ויטאלי אחד בלא מודע. ורק המרכז הזה ממשי; לא החושים השונים המופיעים כראייה/עיניים, שמיעה/אוזניים, טעם/לשון, מישוש/עור וכדומה.
כדי לאשר את קיומו של אחד מהחושים שלנו דרוש תמיד חוש אחר. למשל הראייה: העין אינה יכולה לראות את העין. היא זקוקה לאיזשהו כלי שיקוף אחר כמו ראי (או עוד עין) או לאחד החושים האחרים, כמו מישוש, כדי לאשר את קיומה. אנחנו אומרים שאנו רואים, וזה מובן מאליו. אבל אף על פי כן, זוהי השערה לומר שהעין היא זו שרואה את מה שאנו רואים. לא ניתן להוכיח את קיומה של העין ככלי ראייה מלבד על דרך השלילה, כלומר אם נכסה אותה או נפגע בה. אבל אם צריך לשלול משהו כדי להוכיח את קיומו, זה רק מוכיח שהוא לא קיים.
האופן בו אנו תופסים את הצורה של גופנו נובע לחלוטין מעדות החושים.
ראייה ומגע הם חושים 'ממקמים' שמספקים לנו את התפיסה המרחבית המוכרת. אילו הראייה והמגע היו נלקחים מאיתנו, מי יכול היה לתאר את הצורה או הדמות שלובש הגוף?
עד כה הזכרתי רק את חמשת החושים ה'חיצוניים' המיוצגים באיבריו החיצוניים של הגוף. אבל למנגנון החושים יש גם מימדים פנימיים יותר. תחושת רעב, למשל, היא תחושה שאינה 'משתמשת' בחושים החיצוניים. לגוף יש תחושה או הוויה פנימית. קראו לזה איך שתרצו, אבל התחושה הפנימית הזאת היא הממשות האמיתית שלו – החיוביות היחידה שלו.
התחושה שלנו היא תמיד בתוך הגוף. אבל לגופנו החש אין את הצורה או הדמות הפיזית שהחושים (או התפיסה המקבעת שלנו) משכנעים אותנו להאמין בה. החושים שלנו מייצרים גוף שמזדקן ומת, ועדיין, התחושה הפנימית שלנו לעולם אינה מזדקנת ומתה; ולמרות שהיא משתנה תדיר בין כאב לשמחת חיים, היא אף פעם לא נעלמת. גוף זה של חישה פנימית, שכל כך קשה להגדירו, הוא המצע של קיומנו הנפשי. בין אם אנו חיים, מתים או חולמים, הגוף הפנימי הזה לעולם אינו משתנה.
כאשר אני רואה גוף מת זה תמיד גוף של אחר...
אינני יכול לראות את עצמי כגוף מת. ואם ביום מן הימים אראה את גופי המת, הרי ברור שאינני מת. לכן המוות הוא השערה. ולמעשה, זוהי רק התפיסה המקבעת שלנו שמתה.
הנה עוד דוגמה לתפיסה מקבעת. מחנכים אותי להאמין שהשכל שלי ממוקם איפשהו בראש, בשעה שלמעשה אין לו שום מיקום. ה'ראש' עצמו הוא חלק מהתפיסה הממקמת והמקבעת של השכל שלי. כאשר הראש נעלם – כפי שקורה כשאני נרדם – איפה החוץ, ואיפה הפנים? הכול פשוט חלל (או נפש) שבו ראשים וחלומות נבראים בכל רגע ורגע.
עד כמה נחוצים החושים והגוף הגשמי התומך בהם?
החושים נחוצים לחלוטין לקיומנו הפיזי. אבל הם כלל אינם חיוניים לנפש או להוויה שאינה ממוקמת בשום מקום. במילים אחרות, גם ללא הגוף והחושים שלנו אנו עדיין נוכחים.
האם זה אומר שהעולם הגשמי אינו ממשי? לא. זה אומר שאין ממשות בעולם הגשמי מלבד זו שאני מייצר. אילו היה העולם הגשמי ממשי, איש לא היה מת ושום אובייקט לא היה נעלם.
(מתוך הספר 'המקור לאדם וליקום')
