זו השנה השנייה שאני נמנה בין תלמידי ניצן מיכאלי. באתי ללמוד אצלו טאי-צ'י עם ניסיון של 17 שנות לימוד והדרכת טאי-צ'י.
מדוע התחברתי לניצן ומה מצאתי שלא היה במקום אחר? את החיבור האמיתי - לאדמה, לעצמי, לבן הזוג בעבודת הpush-hands. זה כאילו מאיר על כל מה שלמדתי עד עכשיו, מגלה את משמעות הפנימית של התנועות שאני מתרגל כבר שנים.
כמטפל הוליסטי בשיטת עוצמת הרכות ראיתי שלניצן יכולת גבוהה לטפל באנשים ועניין אותי מדוע הוא לא מטפל, בשיטה כזאת או אחרת. כך נוצרה השיחה הזאת.

בנימין ברוצקי
----------------------------

ניצן, לטענתך, בכל פעם שאתה עובד עם תלמיד בעבודת זוגות אתה למעשה עושה לו טיפול. האם תוכל להסביר למה הכוונה?

כשאנשים עושים 'פוש-הנדס' (pushands) – עבודת זוגות בטאי צ'י – הם למעשה מנהלים מערכת יחסים קטנה ואינטימית לזמן מה. וכמו בכל מערכת יחסים, השאלה היא מי מוביל ולאן.
כאשר אני מנסה להוציא את בן זוגי משיווי משקלו ולהפיל אותו, אנו נמצאים במצב פסיכולוגי של תחרות: אני מנסה לגרום לו לעשות משהו שהוא לא מעוניין בו, וההיפך. או במילים אחרות, אני ובן זוגי מתאמנים בחוסר חיבור. וכמו בכל דבר שאנו מתאמנים בו הרבה, אנחנו הולכים ומשתפרים בו.
אבל אם, לעומת זאת, אנו מתאמנים בחיבור או בקומוניקציה (גופנית או נפשית) נלך ונשתפר בקומוניקציה. כלומר מטרתי, במקרה כזה, היא לעזור לבן זוגי להיכנס למרכז שלו, כדי שהוא לא יצטרך להתקשות וילמד לזוז אתי במקום להגיב לתנועותיי. כמובן שברגע שבן הזוג מתחבר אליי (ואל עצמו) אני יכול לאתגר אותו כדי להעמיק את החיבור ולעורר את הספיריט. אבל ברגע שהוא מתקשה ואני ממשיך לדחוף, אני גורם לו (ולעצמי) להתחצן, כלומר מלמד אותו להתנגד, להתנתק או להתחמק ממני.
 
זה לא ברור. לפני שבאתי אלייך ראיתי את עצמי מאד מחובר, גם לעצמי וגם לבן הזוג. ועובדה שבעבודת הזוגות, ב'פוש-הנדס', הייתי יכול בהצלחה להוציא משווי משקל את בן זוגי. והטענה גם כן הייתה: אני כאן בשבילך, כדי שתלמד איפה אתה לא יציב.

לעתים קרובות אנשים מבלבלים בין רכות לבין התחמקות. העובדה שאני יכול להתחמק, להימנע ולהתנגד באלגנטיות הופכת אותי למתוחכם, אבל לא לרך ונענה (ולנשים במיוחד יש את היכולת האינטואיטיבית לחוש את זה).
אדם שנמצא במרכז שלו (שהוא גופני ונפשי כאחד) מתפקד בקלות וברכות. בדומה לגלגל שהציר שלו באמצע ולכן הוא מתגלגל בשמחה וללא בעיות. אבל כאשר הציר אינו נמצא במרכז, הגלגל מיטלטל לכל הצדדים. והטיפול הנכון הוא להחזיר את הציר למקומו, במקום לנסות לעצב את הצמיג במקומות שיש בו מגרעת או בליטה.
האדם כמובן מורכב יותר מגלגל, מכיוון שמקור הבעיה בגלגל הוא מכני, בעוד האדם נמנע מהמרכז שלו בעיקר עקב תבניות נפשיות נרכשות.
 
איך אתה עוזר לבן זוגך להחזיר את הציר למרכז?

הדבר הראשון – והחשוב ביותר – אני עצמי מוכרח להיות במרכז, כך שהאדם שמולי סופג באופן בלתי מודע את התחושה. זה לא שונה בהרבה מהדרך שתינוק מטמיע את התבניות הנפשיות ובהכרח את תנוחות הגוף של הוריו – לטוב ולרע. כל עוד אני עצמי אינני במרכז, אני יכול לתקן אנשים ללא סוף ולמרות זאת הם יספגו לתוכם את התבניות הנפשיות והגופניות הבלתי מודעות שלי. עצם היותי במרכז הופך אותי לרך, נענה ונוכח ואין לי יותר צורך להתקשות ולהגיב. התנועה הופכת לספונטאנית, ואז עוד כמה תיקונים קטנים וזהו...

נגיד, הצלחת לגרום לתלמיד להיכנס למרכז, להיות מחובר. הרי זה נמשך רק כל עוד יש לו אותך מולו. ברגע שאתה עוזב אותו (או במקרה הטוב – אחרי שהשיעור נגמר), התלמיד חוזר לדפוס שהוא רגיל אליו ושוב מתנתק, שוב הציר שלו לא במרכז. איך אתה יכול לעזור לו לשמור על השחרור הזה לאורך זמן, להעביר אותו גם לחיי היום-יום שלו?

אין ברירה, הדרך היחידה ללמוד היא לחוות בו ברגע משהו שהוא מעבר להבנה אינטלקטואלית או לדפוסים חדשים. ובאותו הרגע נטמן בי זרע שינבוט אולי בעוד שבוע, חודש או שנה... כאשר יבשילו התנאים. כך זו תהייה התובנה שלי ולא תבנית מגבילה שאני מאמץ ממישהו אחר.

אם הבנתי נכון, הטיפול קורה כאילו מעצמו, בדרך הלא מודעת למיינד של התלמיד. והתיקונים ה'טכניים' הם רק התוספת החיצונית לתהליך. אם כך, נוצר הרושם שבתהליך הזה התלמיד הוא פסיבי, עליו רק לבוא לשיעורים והכול כבר יקרה מעצמו! האם זה כך?

הדיאלוג של ה'פוש-הנדס' הוא דיאלוג לוחץ שדומה במעט למקרה חירום. הוא לא נותן לי זמן לחשוב ולהסתמך על תבניות שלמדתי, אלא מחייב אותי לפעול מייד. וכל תגובה שנובעת ממתח, או מהרגלים מנטאליים ורגשיים, תתקע אותי ואני אראה זאת בבירור. לכן אני והתלמיד בהחלט אקטיביים. אקטיביות היא פעולה טהורה שאיננה מסתמכת על העבר – בניגוד לתגובה מותנית שנובעת ממטענים רגשיים או מהרגלים שצברתי בעבר. אבל מכיוון שאנשים מחונכים מילדות להגיב וללכת באותו מסלול שוב ושוב, הם מבלבלים בין תגובתיות לבין אקטיביות. לכן, כמורה עלי לעצור את ה'אקטיביות' השגויה הזאת ולדרוש מהתלמיד פסיביות, עד שיגלה את הכוח החי שבתוכו. מבחינתו של התלמיד אני מגביל ומצמצם אותו ללא הרף, אבל מבחינתי אני דוחף אותו לנקודה שאם יעבור דרכה, הוא יצא לחופשי.

לסיכום, האם אתה רואה את ההדרכה שלך קודם כל כתהליך של ריפוי, לעצמך ולתלמידיך, ורק אחרי זה, לימוד של משהו חדש: תנועות, תבניות (קאטות), טכניקות לחימה, חיזוק הגוף וכו'?

כן, תהליך של ריפוי, או אפילו יותר מזה, תהליך של חיבור מחדש למה שאבד לפני זמן רב – לא רק לי כאדם פרטי אלא לאנושות ככלל. הקאטות, הטכניקות וכו' הן רק אמצעי עזר. כמו תלמיד שלומד דקדוק כדי שבסופו של דבר יידע לתקשר. ברגע שהפנמתי את הרעיון אני יכול לתקשר חופשי.




בנימין ברוצקי, מורה לטאי צ'י ומטפל בכיר בשיטת 'עוצמת הרכות'. המאמר פורסם באתר 'החיים כדרך' בינואר 2011.