"נלך" אני אומר לפאדי ואנחנו מתחילים לחצות את הכביש עם העדר.
באותו רגע מגיח מתנחל על אופנוע שטח במהירות מטורפת. אני קופץ לחסום אותו והוא עוקף אותי ונכנס בעדר. הכבשים קופצות בבהלה הצדה והוא עובר אותן, מסתובב וחוזר. אני קופץ שוב וחוסם אותו ביותר יעילות והוא עוצר.

"אתה מאיים עלי עם המקל שלך" הוא אומר בזעם,
"לא, אני זקן שצריך מקל הליכה."
"אתה זקן מגעיל" הוא עונה.
"אני בן אדם בדיוק כמוך, אם תחתוך אותי אני לא מדמם? (לא יודע מאיפה עלה לי הציטוט של שיקספיר) ובדיוק כמוך אני אוכל ומחרבן. כולנו בני אדם. וגם הם". אני מצביע על הרועים הפלסטינים, "גם הם רוצים לחיות בדיוק כמוך."

שתיקה ארוכה.

"אתה שונה" הוא אומר.
"למה אתה מתכוון?"
"אתה מדבר איתי. אף אחד מכם לא דיבר איתי אף פעם."
"וואלה" אמרתי והושטתי לו את היד.
הוא היסס לרגע, לחץ לי את היד, וסובב את האופנוע ונסע.


אנחנו רואים ברשת אינספור סרטונים של אמני לחימה מדגימים אפליקציות.
התלמיד מתקיף - והמורה/מאסטר חוסם: מכת מרפק, הכשלה, בעיטה וחיסול.
וקהל הצופים מוחא כפיים למיומנות הזאת שהושגה בעמל רב.

אבל אין קרבות כאלה באמת.

בפועל, כולנו מותקפים כאן ללא הרף. מתנדנדים על פי תהום חברתית, אקולוגית
ומוסרית. שקועים באלימות מילולית ופיזית, שחיתות, זיהום, ימין ושמאל שמאל וימין,
והיחידים שעומדים בפרץ בחזיתות הסביבתיות והחברתיות וזכויות האדם
הם האקטיביסטים, שחלקם עושים ימים כלילות, שנה על גבי שנה, במלחמה סיזיפית.

ואיפה אמני הלחימה?

אמנויות הלחימה התאבנו כבר מזמן, איבדו את המשמעות או את הספיריט שלהם. הלוחמים היחידים היום הם האקטיביסטים. אמני הלחימה מסתתרים באולמות האימונים. האם לא הגיע הזמן שאמני הקרב, אלה שמקדישים את חייהם למיומנויות הללו, יתעוררו? ישתמשו בניסיון שצברו, לא כדי להרביץ, אלא להצטרף לאחד המאבקים האלה ולהוציא את המיטב מהם? הרי לכם יש את המשמעת העצמית, את האיפוק והנחישות לפרק סיטואציות טעונות. אז מדוע כשמגיע זמן הקרב אתם ממשיכים באימונים? ממשיכים בהצגות תכלית לפייסבוק?

זמן האימונים נגמר, הגיע זמן היישומים.

כי בסופו של דבר זו התמודדות עם עצמך - עם הפחד והאלימות שבך - ובאדם שממולך.

----------------------------------------------------------------------


כמה מוזר שדווקא בגלל הבעיות וההתנכלויות לרועים נחשפנו לעולם המופלא הזה של רועי הצאן. לאנשים שמחוברים לחלוטין לאדמה ולמחזור הטבע, וחיים כמו אבות אבותינו.
לנשל אותם מאדמתם, בשם איזה להט משיחי, ולמנוע מהם לרעות במקום בו הם רועים דורות על דורות, זה לרמוס רקמה טבעית ואנושית עדינה שהתפתחה במשך אלפי שנים.
ואנו, למרות המאמץ הגדול שאנו משקיעים, מרגישים ברי מזל שיצא לנו לטעום מאורח החיים הזה, שמבחינתנו, בני המערב, כבר אבד לפני שנים רבות.

לדף ליווי רועים
אקטיביזם בבקעת הירדן