לאחר העיבור, התחושה המודעת הראשונה שאני - העובר - חווה היא החמימות והנוחות המושלמת של הרחם. לקראת סיומם של תשעת החודשים אני מכור לשלמות הזו, לתחושה שמספקת אותה מערכת סגורה לכאורה שמקיימת את עצמה. הרחם (עולמי) ואני (גופי החש) שרויים בהרמוניה כמעט מלאה - גוף ועולם אחד הם.
כאשר אני נדחף אל מחוץ לגופה של אימי בעת הלידה מתנפצת האחדות הזו באלימות. החמימות, השלווה והנינוחות של הרחם נעלמות במפתיע. אני מושלך לחלל קר ומנוכר. השינוי מזעזע אותי ותחושות לא מוכרות של בלבול וחרדה צפות ועולות. זהו שבר עמוק. לפתע אני חש מבודד. הנה אני, הגוף, וסביבי משהו שאינו גופי - מצב עוין ואלים.
זוהי הפעם הראשונה שאני מודע לחסר - להיעדר חמימות ונוחות - להיעדרה של השלמות שנראתה כבלתי נפרדת ממני. אני בהלם, אני חווה לראשונה כמיהה, ומיד לאחריה כאב.
אני רוצה את מה שהיה לי, את העבר, את מה שהייתי וחשתי ברחם, את תחושת החמימות, הנוחות והשלווה. כעת אני יודע תסכול. אני משתוקק לשנות את מה שיש לי או את מי שאני ואינני מסוגל לעשות דבר. אני חסר ישע, תלוש, המום, בודד לחלוטין. גופי בוכה; זועק לחמימות ולנוחות, לתמיכה ולביטחון שסיפקה הנוכחות הלחה והעדינה של הרחם. אבל כל זה נעלם. לתמיד.
מרגע זה ואילך, במהלך חיי, אזדהה עם כל מצב שיוכל לשחזר בי תחושות ורשמים דומים לאלה שחוויתי ברחם. אני אוהב (או אקרא לזאת אהבה) כל מי או מה שנוכחותו תעורר בי תחושות כאלה, וכל חיי יהיו מאמץ תמידי להשיג את האנשים או האובייקטים האלה ולדבוק בהם. בזאת תמיד אכשל ואתאכזב, שכן הדרך היחידה בה אוכל להשיג את האהבה והאחדות שאני משתוקק להן היא לחזור לרחם הפיזי. אני אנסה להיכנס לשם שוב ושוב כדי לחוות אותן בסיפוק הרגעי של האקט המיני. ואז אעשה את הטעות הבאה ואזהה מין עם אהבה. כך אמשיך לזהות אהבה בכל מצב, אדם או חפץ שיספקו ולו שמץ מתחושת החמימות הראשונית - מהשלווה הנינוחה של הרחם שלעולם לא אצליח למצוא שוב מחוץ לעצמי.
לאחר היציאה מהרחם, המודעות הראשונה הממשית שלי לאהבה היא אימי. (אנא רופאים ואחיות המביאים אותי אליה, אמצו את גופי אל חיקכם החם בזרועותיכם האיתנות ובכוונותיכם הטובות.)
פטמת אימי בפי, החמימות המרגיעה של החלב זורמת בגופי, וריח בשרה העוטף אותי, מעניקים לי תחושה של עידוד, סימנים ראשונים של אהבה, חזרה כלשהי אל מה שידעתי. דרך חושיי החדשים והמוזרים אני מתחיל להשליך את עצמי אל מחוץ לגופי; נקשר לאימי באמצעות ריח, מגע, תחושה וטעם - תחליפים ארעיים לשביעות הרצון שידעתי.
האם יוכל אי פעם משהו למלא את מקום החמימות, הרוגע והתמיכה הנינוחה של הרחם, מקום בו לא נזקקתי לדבר מחוץ לעצמי? לא. אולי רק המוות - שבשעות קודרות של ייסורים, כאשר אזדקן בגופי, אשתוקק אליו לפעמים.
אהבתי החדשה - או הזדהותי עם גופה של אימי ועם תחושת השייכות שהיא מעלה בי - נקטעת ללא הרף. אני לומד איך לבכות ומתי לבכות בניסיון להביא קצת אהבה לקיום הזר והמוזר הזה, עד שאפילו הבכי הופך למעין נחמה מעוותת אל מול תחושת האובדן והכאב. אני לאו דווקא בוכה כי קשה לי, אלא בגלל הגעגוע למה שאיבדתי. מכאן ואילך זה מה שיהיה. חיי יעברו בדמעות ובניסיונות לעשות את הבלתי אפשרי - להגשים מחדש את מה שעזבתי ברחם. ומשום שזה בלתי אפשרי כל עוד אני מזדהה עם גופי, לעולם לא אהיה מאושר או שבע רצון לאורך זמן; עד שאמות.
אבל מדוע זה קורה מלכתחילה?
מהי הסיבה לקיום? איך קורה שאני - חיים או תודעה ללא גבול - מוצא את עצמי ברחם? איך בכלל אני נדחק למיקום כל כך מוגבל, או נכנס למיקום כלשהו?
(מתוך 'רק הפחד מת')
לדף הספר
חזרה למאמרים
