אדם וחוה היו שקועים בשינה לילה אחד בגן עדן
כשהשחר הפציע אל עוד יום מושלם, התעורר אדם בבהלה, הסתכל סביבו, ושקע באנחה עמוקה של רווחה.
"הי חווה", הוא אמר, ונגע בה בעדינות, "חלמתי חלום נורא. חלמתי שהיינו באיזשהו מקום מוזר מחוץ לגן. ולא היכרנו זה את זו. אבל לא רק זה, נראה היה כאילו שכפלנו את עצמנו להמון גברים ונשים. ולא ידעתי מי מהן זו את."
"אבל לא כולן היו אני?" שאלה חווה.
"לא" אמר אדם, "בעצם כן, אבל קשה היה לומר."
"אבל ידעת שהן היו אני?"
"כן, ידעתי... זהו זה! קראתי ל'ידיעה' הזאת אהבה." הוא התבונן בחווה. "מה הכוונה ב'אהבה' לדעתך?"
"אני לא יודעת" אמרה חווה, "זו מילה מוזרה. ממה שאמרת, נראה כאילו הכוונה ל'מרחק' או לפירוד ממשהו - ממשהו יקר שאתה יודע שקיים, אבל אינך יכול להגיע אליו."
"כן" אמר אדם. "משהו כמו הגן. או כמוך. את היית כל הזמן סביבי. ידעתי שאני אוהב אותך ושאני נפרד ממך. אבל לא יכולתי למצוא אותך, לא יכולתי להכיר אותך."
"ואיך נגמר החלום?"
"התעוררתי. והנה את כאן איתי כמו תמיד."
"אתה אוהב אותי?"
"לא" אמר אדם, "לעולם לא ארצה לאהוב אות
ך. זה מכאיב מדי. זה אומר שאני נפרד ממך ומנסה להגיע אלייך ממרחק. אני לא מעוניין בסיוט כזה. תודה לאל שאני לא אוהב אותך, חווה. את כאן, וזה מספיק."
(תורגם מתוך "Barry Long's Journal")
לדף הספר
חזרה למאמרים
