(אוסף ציטוטים מהספר)
כאשר אנו מדפדפים בספרי הדרכה למין או בספרי טנטרה, לעתים קרובות אנו פוגשים באיורים המוכרים של זוג עושה אהבה בתנוחה זו או אחרת, בהסברים המורים היכן ואיך לגעת, בתרגילי נשימה והרפיה ובטכניקות המובילות לאורגזמה מספקת יותר. אך האין האהבה עצמה התנאי הראשוני למעשה האהבה? האם אפשר לעשות אהבה בלי לאהוב? האם האהבה היא ידע נרכש או מהות הקיימת בנו באופן טבעי? ואם היא קיימת בנו באופן טבעי, מדוע אנו מתקשים לממש אותה באופן גופני? מדוע אנו נזקקים לעתים כה קרובות לעזרים ולהסברים? ומעל לכול - מדוע היא גורמת לכל כך הרבה סבל ואי הבנה בנו ובעולם?
האישה למדה לעשות אהבה מגבר שאינו יודע איך לעשות אהבה. זו הסיבה למצב המחריד שבו נתונה האהבה. מראשיתו של הזמן דחקו בה ושידלו אותה להרגיש כי הדרך הנעלה ביותר לבטא את אהבתה היא לספק את הגברים מבחינה מינית. בעוד ההיפך הוא הנכון. האהבה באה לביטויה הנעלה ביותר כאשר הגבר הוא שמענג אותה מינית. הוא יוכל לעשות זאת רק אם יחדל מעיסוקו התמידי באורגזמה ובריגוש, ויהיה נוכח וחסר אנוכיות דיו במעשה האהבה כדי לאסוף ולקבל את האנרגיות האלוהיות שלה - את הביטוי הנעלה ביותר של אהבתה.
אין זה משנה עד כמה אוהבת האישה את הגבר שלה ורוצה להעניק לו את אהבתה, היא אינה מסוגלת לשחרר את האנרגיות האלוהיות שלה כל עוד הוא אינו עצמו - שלם ומאוחד עם אהבתו. מכיוון שרק גברים מעטים מסוגלים להיות הם עצמם, תהום האומללות בין הגבר לאישה הולכת ומעמיקה.
עבור האישה, מימוש האהבה משמעו לקחת את הגבר לתוכה, לקבל את כל מה שהוא מסוגל לתת, את כל מה שהוא, ובתמורה להגיש את כל כולה בהתמסרות מלאה ומתוקה לאהבה. כאשר הוא גומר בטרם עת, הוא אינו בשל דיו לתת לה את כל כולו. אין לו זמן. לכן היא, מצדה, אינה מסוגלת להעניק לו את מלוא אהבתה. כאשר הוא גומר - הוא הולך. עוזב אותה. לכן הוא קצת פחות גבר; והיא קצת פחות מהאישה שבכוחה להיות.
עונשו של הגבר על כישלונו לשרת את האהבה - או את האישה שהיא התגלמות האהבה - הוא עריצותה הרגשית של האישה. לא משנה עד כמה יאהב אותה, או ינסה לאהוב אותה, ביום מן הימים היא תזעזע אותו, תדהים אותו ותהרוס אותו כאשר היא תתגלה לפתע כלילית - השד החי של הרגשיות הנקבית.
הגבר צריך ללמוד לעשות אהבה חפה מאנוכיות מינית. כאשר ילמד לאהוב אישה וליהנות ממנה גם ללא צורך באורגזמה כאמצעי פורקן למיניותו, הוא יתחיל לאהוב אותה כראוי. הוא יענג אותה - ויתענג ממנה - במקום לנסות לרגש אותה ואת עצמו.
גופך אינו צריך ללמוד איך לעשות אהבה. הוא יעשה אהבה באופן טבעי אם רק תאפשר לו. אבל ההיצמדות לחוויות העבר עומדת בדרכו. ההיצמדות הרגשית הזאת היא העצמיות שלך, סך כל הרגשות שלך: כל מה שמושך או דוחה אותך והניסיון לחזור על הנאות ולהימנע מכאבים שחווית בעבר. לכן 'עצמך' אינו מסוגל ללמוד לעשות אהבה. במקום זאת אתה לומד להשגיח על עצמך בעת ההתעלסות. אתה לומד איך להגן על עצמך ולכפות את עצמך בעת ובעונה אחת, להיות בטוח וערמומי. אנוכיות שכזו הופכת את האהבה לסקס.
אינך יכול לגונן על עצמך ולעשות אהבה בעת ובעונה אחת. אינך יכול להתגונן בכל דרך שהיא. אבל כך מתעלסים גברים ונשים בימינו. הניסיון לימד אותם להיות זהירים – לא לתת את הכול שמא יפסידו משהו, שמא ייפגעו. הפחד שולט. אז הם הולכים על בטוח. הם כבר אינם יודעים איך לתת הכול, שכחו איך עושים זאת.
הניסיון לשחזר חוויה מינית טובה כמו אורגזמה, גורם לציפייה והתרגשות; הניסיון להימנע מלחזור על כישלון מיני קודם, מעורר חשדנות וזהירות. בשני המצבים הללו אין אפשרות לעשות אהבה.
הגבר הוא נרקומן של אורגזמות, ועתה גם האישה - אלת האהבה עצמה - נגועה ומודלקת בטירוף הזכרי הזה, סוגדת לאל השקר של הגבר כאילו הפורקן הוא גילוי של אהבה. הרי אפשר לגרום לכל חיה לגמור בלי שמץ של אהבה. אבל אי אפשר לעשות אהבה בלי אהבה. אז בואו לא נרמה את עצמנו ולא נניח לעצמנו להיות מרומים. אם אתה רוצה אורגזמה - לך תאונן. אם אתה רוצה אהבה - עלה על דרך האהבה.
הרשו לי להקדים ולענות על שאלה שתתעורר אצל רבים מביניכם. איך אפשר לאונן בלי לדמיין? אתם, המבוגרים, אינכם יכולים. כאשר תפסיקו לדמיין ולפנטז האוננות תחדל מעצמה. הדמיון עצמו הוא ההרגל, לא האוננות. הדמיון מעורר ומסחרר את הריגוש המיני כמו מערבולת והתנופה סוחפת אתכם לאונן.
"אבל לא מתחשק לי..." מספיק עם זה! אין צורך לדאוג בעניין ה"חשק לעשות אהבה". זוהי הסחת דעת רגשית. הגוף אוהב לעשות אהבה. החלק בכם שמתחשק לו או לא מתחשק לו, הוא-הוא הבעיה, המפקח הרגשי, ה'עצמי' שחוסם את הדרך. השאירו זאת לגופיכם והם יעשו אהבה. פשוט הימנעו ככל האפשר מלהתערב.
חלל הנרתיק מייצג את הריקות שבאישה, את כיסופיה הנצחיים להתמלא באהבה. הפין מייצג את האהבה היחידה שיכולה למלאו. לכן, כל עוד הפין אינו מתייצב בנרתיק, יישארו האישה והגבר בלתי מסופקים. הפין בתוך הנרתיק מסמל את סגירתו של הפער האדיר שנפער במשך הזמן בין שני המינים – הפער שיצר את העולם ושדרכו ממשיך העולם להיוולד. תעלת הנרתיק המובילה אל הקיום נחתמת באופן סמלי. חלל התעלה והחומר החסר בה מצאו זה את זה ועתה הם שלמים.
לדף הספר
חזרה למאמרים
