כוון יום אחד את השעון המעורר למוקדם בבוקר כדי שכל המשפחה תתעורר לפני עלות השחר וצאו לחזות בזריחה: "היי, הנה השמש יוצאת. תראו איך החשיכה מתפזרת והחמימות, האור והצבעים מופיעים. נכון שזה נהדר?" ואז בערב: "בואו נלך לים להביט בשקיעה, להביט בצבעים המשתקפים במים וליהנות מכל היופי הקסום הזה."

ילד שראה זריחה אינו צריך לדמיין אותה. ילד שהחזיק חתול וליטף את פרוותו הרכה אינו צריך לדמיין חתולים. עדיף לגלות את האדמה ואת בעלי החיים דרך המציאות החיה, ולא דרך ספרי ילדים, או חתולים מדברים בסרטים מצוירים. חתולים לא מדברים. האם יש סיבה לגרום לילד לדמיין שחתול או כל חיה אחרת יכולים לדבר? האם זוהי הכנה טובה לחיים בעולם בו חתולים אינם מדברים? עולם שהוא כלל וכלל אינו כפי שאנשים אוהבים לדמיין אותו?

דמיון משמעו לחשוב על משהו לא ממשי, שהוא לא כאן ועכשיו. עלינו להציג בפני הילדים את פלאי האדמה כפי שהם; לא כפי שהיינו רוצים שיהיו, אלא כפי שאנו רואים אותם כרגע. כך אנו מתנתקים מהדמיון - ובו בזמן מתנתקים מהדאגות שלנו.

מחשבות מענגות ודאגות - הם אותה הגברת בשינוי אדרת.

אתה נהנה לחשוב על דברים נחמדים ונעימים, אבל הדברים האלה אינם נמצאים כאן כרגע. והדאגות שלך, למעשה, אינן אלא מחשבות על דברים לא נחמדים ולא נעימים שגם הם לא נמצאים כאן כרגע.  

זה נורא שעלינו לפתח את הדמיון מכיוון שאותו דמיון שפיתחנו יגרום לנו להתייסר ביום מן הימים. כמו למשל: אהובי עזב אותי בשביל אישה אחרת ואינני יכולה לסלק את התמונה שלהם מראשי.


(מתוך 'על גידול ילדים באהבה, צדק ואמת')