ברור לי שאני צריכה לדבר איתו על מוות אבל אני לא יודעת איך...
(תכתובת מיילים שניהלתי עם ידידה קרובה שליוותה את בן זוגה למוות. זהו טקסט אותנטי שעבר עריכה מינימאלית).
היי ניצן מקווה ששלומכם טוב בתוך הטירוף בארץ - ובעולם
גם אני מתמודדת עכשיו עם טירוף לא קטן והלב שלי מנחה אותי לנסוע לפורטוגל שם סטיב כנראה מסיים את חייו לא ברור בדיוק מתי - דבר שיוצר תחושה מאד מוזרה של תיקווה והאיבוד שלה בו זמנית.
אני לא יודעת אם אני עושה טעות - אני הרי גרועה במצבי בית חולים וכאב, ועלולה לבכות כל הזמן ולהיות מאוד טרגית, אבל אני ממש חשה צורך לנסוע לשם ולסגור איתו משהו דווקא במצב הזה.
צריכה בדחיפות משהו על מוות וגסיסה. זה ממש יעזור לי כי אני מרגישה די אבודה מול התמודדות כזאת וגם מתה מפחד להיות שם.
באיזה מצב הוא, האם הוא מודע? בבית חולים?
הוא בבית חולים, מודע, אבל רוב הזמן ישן ומחובר למכשירים. הוא בטיפול נמרץ עם כבד גמור וכליות לא מתפקדות ורק הדיאליזה מחזיקה אותו בחיים. למשפחה אין יכולת ועניין לטפל בו בבית. הוא מנותק מכל חבריו (כי הוא חי בהודו ב-14 שנים האחרונות). אני יודעת שהוא מאוד בודד וזה מה שקורע אותי. אני נוסעת כמו במין שליחות להביא לו את הרוח של הודו ואת האהבה של הבת שלו. ולהגיד לו תודה על שני הדברים האלה, החשובים ביותר בחיי, שלא היו קורים לי בלעדיו - אני מתה מפחד...
נשיקות ותודה
זכרי שאפילו אם הוא איבד את המודעות שלו, באיזשהו רובד עמוק הוא עדיין יכול לשמוע אותך. את נוסעת לשם מכיוון שיש בך אהבה אליו, ואת האהבה הזאת את יכולה לחוש כרגע בתוכך... נכון? צאי מתוך האהבה הזאת כאשר את מתקשרת איתו. ותתחילי להתאמן כבר עכשיו בחיבור עם האהבה הזאת. כי כשתהיי שם, הרגש והכאב יתחזקו מאוד ואת לא רוצה להפיל עליו את הכאב והצער האלה כשהוא יוצא למסע שלו (למרות שלעתים אין ברירה וזה מתגבר עלינו). אבל חזרי תמיד לאהבה שאת חשה בלבך אליו. זהו ערוץ התקשורת ביניכם...
איך ניגשים אל זה מולו? איך מדברים על 'גסיסה' שאין לה זמן ידוע? על חוסר האפשרות להמשיך את מה שהיה? איך עוזרים לו להבין ולקבל את מצבו? איך לא הורגים אותו טרם זמנו? איך מתמודדים עם הכאב והכעס והתסכול שאולי הוא יפגין אפילו כלפיי? אני אפילו עוד לא יודעת אם הוא רוצה לראות אותי - אבל אולי זה לא משנה כי אולי אני באה בשבילי - באמת באמת לא יודעת למה אני נוסעת…
אין תשובות לשאלות האלה, אבל יש פיתרון... בחני את עצמך מדוע את נוסעת אליו, אולי בגלל תחושת אשמה? אבל אני בטוח שמתחתיה יש אהבה אליו. אותה אהבה שהתלקחה כשנפגשתם לראשונה, לפני שבניתם הר של עבר ביניכם. זהי את האהבה המאוד מסוימת הזאת כתחושה אנרגטית בתוכך, והתחברי אליה. שוב ושוב, ושוב. יש לך זמן לעשות את זה עד שתהיי פנים אל פנים איתו, כך שכשתפגשי אותו תוכלי בקלות יחסית לתקשר מתוך האהבה הזאת וזה מה שיעשה את העבודה, פשוט תהיי ישרה ותאמרי את מה שבלבך... כמו למשל: "אני יודעת שעשיתי בלגנים והכאבתי לך וסביר להניח שאתה עדיין כועס עליי, אבל אני רוצה לומר לך שלמרות הכול אני אוהבת אותך, ובאמת אני אומרת את זה מהלב, אחרת לא הייתי באה את כל הדרך הזאת. אתה חלק גדול מאוד מהחיים שלי ואני מודה לך על כך. ואני רוצה כל כך שתצא למסע הגדול שלך מפויס ולא תגרור איתך טינה..." והראי את אהבתך במעשים, נגבי את הזיעה ממצחו, האכילי אותו, החזיקי את ידו, כדי שירגיש נאהב. ואז שאר הדברים יבואו מאליהם...
לאחר יומיים...
היי ניצן, הגעתי אתמול ישר משדה התעופה לבית חולים. הרגשתי בכל הטרמינלים שעברתי שזה בטח מה שסטיב חווה, שהוא נמצא במין טרמינל - במעבר מפה לשם - מדהים הביטוי הזה. ניצן זה היה לא מן העולם הזה, ישבתי במסדרון בין מיטות עם חולים סופניים מכונות הנשמה וגניחות כאב, וסביבי האחיות היפות והסקסיות שיש בפורטוגל - מה שמעצים עוד יותר את המוות והחיים. לא הודיעו לו שאני באה. ישבתי וחיכיתי שהוא ייצא מהדיאליזה ואז הגיעה מיטה, לא זיהיתי אותו, חשבתי שזה איש זקן מאוד וגוסס, אבל אז הוא זיהה אותי מייד והרים את היד וקרא "זו אשתי!" ומיד אחר כך "אני כל כך מצטער" וישר התחלתי לבכות. ישבתי לידו המון זמן ועשיתי את כל מה שאמרת. זה היה נהדר... הוא רך כמו תינוק.
לשמחתי אח שלי הגיע לעזור לי ולקח לנו חדר נחמד במלון באזור בית החולים כך שאני יכולה להיות עם סטיב כל היום, ולצאת אחר כך ולחלוק איתו את מה שהיה. התארחתי ביום הראשון אצל המשפחה, אבל קשה לי להיות שם כי הם כועסים עליו מאוד וזה הכי כואב לי. אין שם סליחה ומחילה כלפי הנוטה למות, איך זה יכול להיות?
ברור לי שאני צריכה לדבר איתו על מוות אבל אני לא יודעת איך... איך לא לקחת ממנו את התקווה? אני שואלת אותו אם הוא מפחד; שואלת מה הוא חושב שקורה לגוף שלו עכשיו; שואלת אם הוא כועס על משהו, או מה עדיין היה רוצה לראות... אני מבינה שכל זה חלק מאיך שהוא חי את חייו. אני כל כך שמחה שבאתי...
האם בספר של בארי לונג כתוב איך לתקשר במצב כזה? על מה לדבר? מה חשוב להגיד, לשאול, לסגור, לפתוח? איך לדבר על המוות בלי לגרום לו לאבד תקווה? הדבר הכי חזק שאני חווה זו ההכרה שכולנו, כשנמות, נצטרך לעמוד מול חוסר השלמות שלנו, ולכן אי אפשר להאשים, לכעוס או לומר לבן אדם "אתה אחראי וכו'" רק 'להיות' בלי לרצות לשנות כלום. כל כך קשה לי לראות אותו ככה, זה כבר לא הוא שם בגוף הזה...
אני שמח שאת מתקשרת את האהבה שאת חשה אליו, זה ממש חשוב!
למה המשפחה שלו כועסת?
אני מבין שהוא בהכרה ואת יכולה לתקשר איתו, נכון? אבל גם אם הוא לא, המשיכי לתקשר כאילו הוא בהכרה מכיוון שהוא שומע אותך ברובד אנרגטי.
עכשיו, בדיוק כפי שאמרתי לך לחוש את האהבה אליו בתוכך ולתקשר מתוך האהבה הזאת (ולפי מה שכתבת את עשית את זה), אז כעת תנסי לחוש פן נוסף של האהבה שלך - את החיים שמפכים בתוכך - בתוך גופך. ממש לחוש את החיים שלך ולתקשר מהמקום הזה - ולא מתוך הפחדים, האשמה והתקווה. החיים האלה הם המהות שלך. הזיכרונות, הפחדים התקוות והגוף, באים והולכים, אבל החיים, או המהות, נשארים כפי שהם. לכן המוות הוא של הגוף - אבל לא של החיים. ואת תרגישי את זה בעוצמה אדירה בימים הבאים, ואפילו עוד יותר כשהוא ימות.
אני מנסה לכוון אותך למקום הזה כדי שתוכלי לדבר איתו משם. כי החיים שלו יזהו את החיים שלך בדיוק כפי שהאהבה שלו מזהה את האהבה שלך... התחברי לחיים שבתוכך ודברי משם - ואז תדעי אם ומתי זה נכון להעלות את הנושא. התקווה איננה מועילה כי היא לוקחת אותנו מהעכשיו וגוררת בעקבותיה פחד. אני יודע שזה קשה, אבל החיים הם עכשיו. בלי תקווה ובלי פחד.
תודה ניצן, אתה נפלא, תודה, אולי נפתח אתר אס או אס כזה למתמודדים עם הנוטים למות?
המשפחה כועסת כי הם אומרים שהוא חשב רק על עצמו ולא הפסיק לשתות, והנה התוצאה... כאילו שרק ה'פושעים' חולים, סובלים ומתים, ולצדיקים (שהם בהחלט רחוק מזה) זה לא קורה.
ואני באתי לספר להם איזה איש אוהב ונותן הוא ושלא ישפטו אותו כל כך. אבל אולי גם אני לא צריכה לשפוט אותם... אני מתה מפחד שהוא יישאר בידיים שלהם כשאלך בעוד שבוע. זה כל כך משפיל ובודד לשכב ככה בחוסר האונים הזה בבית חולים... והוא לגמרי בהכרה. אני יודעת על מה אתה מדבר, כי כשהייתי בת 20 סבא שלי מת בנוכחותי כשהייתי איתו לבד בבית - פתאום זה קרה - ולא פחדתי בכלל. היה לי כל כך ברור ומדויק שזה רק הגוף. בשנייה - אתה קולט שאין שם רוח חיים.
אבל עכשיו הסבל וההשפלה האלה של חיים בצורה הזו מכאיבים לי - המוות פחות יכאב - אני חושבת... תודה על העזרה והתמיכה שלך. אני ממש זקוקה לזה אין לי איך להודות...
אז אצא עכשיו עם אחי המדהים לשתות יין ולחגוג קצת או הרבה חיים - לפני שיגיע תורנו
שוב, את עושה את מיטב יכולתך במצב הנתון וזה מה שחשוב. אם הוא יצטרך להישאר במצב הזה לאחר שתיסעי, זו הקארמה שלו, אבל נחיה ונראה. דברי עם הרופאים ובררי את המצב. אם את מרגישה שהסוף ממש מתקרב, עזרי לו לשחרר, לוותר ולעזוב: "סטיב, אני אוהבת אותך ואני אומרת את זה מתוך אהבה. זה הכול עניין של זמן. סך הכול אין הבדל ביני לבינך, רק שאצלך הזמן מתחיל להיגמר ואצלי (אולי) יש עוד זמן, אבל גם אני אגיע במוקדם או במאוחר למצב הזה. אז אולי הגיע הזמן לשחרר ולעזוב, כבר אין טעם להיאחז." אבל דברי מתוך החיים שבתוכך - ורק אם ברור לך שהגיע הזמן למילים כאלו. האהבה שלך תדע מה נכון...
אתמול היה נראה שהגוף כבר ממש נגמר. מראה נורא ביחס לחיים והתשוקה לחיים שהייתה שם עד לפני חצי שנה. עם זאת, מדהים שהקשר, הדיבור והרוך שלו נמצאים שם עדיין בתוך הגוף... זה אינטימי כמו מעשה אהבה... כל כך מוזר ניצן.
אני נוגעת בו המון. וכל כך הרבה רוך יוצא ממני. מעולם זה לא הצליח לקבל ביטוי ביחסים שלנו. אני מספרת לו על לילה (הבת שלנו) ומדברת איתו על החיים הכול כך מלאים שהוא חי ושלא יפחד לעזוב כי הגוף שלו כבר חולה ועייף מאוד. הוא מאוד רגוע ושוקע יותר ויותר לתוך הגוף. ממש מרתק להיות בנוכחות כזו. כמעט כמו נוכחות של תינוק. יש שם אור מבעד לחולי.
ומה שהכי יפה זה שאחרי שעות בבית חולים ומפגש עם גופות אדם נוטות למות אני אוספת את אחי מהמלון ואנחנו יוצאים לרחובות היפים, יושבים במסעדות קטנות ומדהימות, שותים יין ואוכלים ארוחות טובות... פורטוגל מקסימה.
הגוף נגמר מנקודת המבט של החושים - שלנו, כשאנו מסתכלים עליו, ושלו כשהוא שוקע יותר ויותר למקום ממנו הוא בא. אבל המהות לא רק שלא נגמרת אלא להיפך, הולכת ומתעצמת עד לרגע הניתוק... לכן את חווה את החיים והיופי בצורה כל כך עזה. ונוראה...
הוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו... אני מוכרחה לצאת לטייל קצת, נשיקות וחיבוק.
אין ברירה אני מוכרחה לחזור להודו. לילה מחכה לי. אני יודעת שהוא בידיי החסד האלוהי. לא בידיים של המשפחה ולא של בית החולים. הוא במקום עמוק יותר והוא יודע את זה טוב יותר מאיתנו. קשה לי מאד לעזוב. המשאלה היחידה שלי שיהיה בשלום ובאהבה בתוך עצמו. הגוף כבר גמור אבל זה כנראה בלתי נתפס כל עוד הוא ישנו. הבאתי לו סושי והוא התרגש ואכל עם צ'ופ סטיקס!!
לאחר יומיים...
זהו, חזרתי הביתה. בזמן הטיסה היה לי הרבה זמן לעכל את החוויה הזו. זה היה כמו לפגוש בפחד הכי גדול שלי - לפגוש את סטיב מהמקום שהכי פחדתי ממנו, מאותו מקום שתמיד היה שם מהרגע הראשון שהתאהבתי בו; עם כל האהבה וכל ההרס שבעולם: נאמן לאורך כל הדרך לאמת שלו, לטוב ולרע. ולכן באתי אליו לתת לו הכול, וזה מה שקרה - חוויה כל כך אינטימית ומלאה בניסים קטנים וענקיים של אהבה...
כמו זה שאח שלי הודיע שהוא יבוא ממש ברגע שכמעט החלטתי לא לנסוע, וחווינו קירבה מופלאה לאחר השעות הארוכות בבית החולים. וכמו שביום האחרון שלי שם כשכל כך דאגתי מי ידאג לסטיב עכשיו באהבה (כי המשפחה שלו כל כך כועסת עליו שהגיע למצב הזה, וקשה לי לעצור את השיפוטיות שלי כלפיהם, למרות שגם הם עושים כמיטב יכולתם בדרכם הם.) אבל אז בפתח המחלקה חיכה בחור פורטוגזי מדהים ומקסים בשם לואיס - איש שכולו לב – שעבד עם את סטיב בשנים האחרונות בתירוּוונאמלאי (הודו), ותמיד קיבל אותו באהבה, איך שהוא. פתאום הוא עמד שם בפתח עם הלב הכי פתוח שפגשתי - בא להיות בשביל סטיב. הנוכחות שלו הייתה בשבילי כמו נס – ואני יכולה לנסוע בלב שלם ולמסור את סטיב לידיו כי הוא בא להיות עם סטיב באהבה.
אני לא יודעת מה קורה אני יודעת שסטיב עוד לא החליט אם הוא רוצה ויכול להישאר בגוף הזה או לא - הוא אדם שתמיד ייצר ניסים וכשפים - אבל אני יודעת שמה שלא יהיה הוא בידיים טובות. והוא מקבל את האהבה שהוא ראוי לה - וער לזה- מעולם לא חוויתי אותו כל כך ער ובהיר, בלי אלכוהול בלי סיגריות בלי בשר ותענוגות החיים - כמו תינוק רך שזה עתה נולד ורואה וקולט הכול ללא שיפוט.
ואני הייתי איתו בכזו אינטימיות מדהימה במקום שהכי פחדתי ממנו: מחלה, בית חולים, גסיסה, והייתי שם כולי עבורו וכל הפחד נמס... ידעתי בברור שהכול אחד ושהגוף הזה הוא זמני – לכולנו.
דיברתי איתו, נגעתי בו המון, נישקתי אותו, גילחתי אותו וגזרתי לו ציפורניים, ממש כמו לטפל בתינוק עם כל כך הרבה אהבה. אני לא מבינה את זה, היחסים שלנו היו כל כך קשים, אבל תמיד אמרתי ללילה שהאהבה שלנו נצחית, הוא חתום בנו לכל החיים. וגם אם אני רבה איתו ולא מסתדרת - זה מה שהיה ותמיד יהיה – אהבה. ממש מדהים.
נשיקות וחיבוק על התמיכה, האישור והעזרה בכיוון והכוונה.
אני יודעת שכולם אומרים עלי שאני נורא דרמטית, כנראה זה נכון...
בעיקר כי אני שותה עכשיו יין פורט מדהים. פורטוגל מדהימה - התאהבתי במקום הזה, השילוב של תשוקה לחיים וחיים קשים - האוכל היין ומזג האוויר - מדהים - התאהבתי. נשיקות.
איזה יופי אפרת, תודה רבה,
לא, את לא דרמטית, החיים הם מה שדרמטי, מין אֶפּוס מטורף שכזה... זה רק אנחנו ששוקעים באפרוריות היומיום ומפסיקים לראות את האפוס. אבל לא צריך לדאוג, החיים תמיד יפתיעו אותנו בפינה בלתי צפויה, במיוחד עם אהבה ומוות...
חיבוק גדול
הי ניצן, סטיב נפרד מאיתנו ב-17.9 אחותו הייתה איתו ותמונה של לילה הייתה מונחת על ליבו הוא איבד את ההכרה אחר הצהריים ועזב בלילה.
משהו בבלתי נתפסות הזאת כל כך כואב, ושתינו חוות את זה כל אחת בדרכה היא. אני ממש שמחה שאין שבעה ואין אנשים לדבר איתם על זה. האינטימיות טובה לי מאוד. זה רק שלי ושל לילה.
תודה לך מעומק הלב על ההבנה והשיתוף אוהבת אפרת.
אני מודה לאפרת על האומץ ועל גילוי הלב מעורר ההשראה שללא ספק יסייע לאחרים להתמודד עם מצבים דומים.
ניצן מיכאלי (מתרגם ספרו של בארי לונג 'הרשו לי לדבר איתכם על מוות)
